החופש הגדול מגלה לכם הרבה דברים שלא ידעתם על הילדים שלכם

חופש הוא הזמן לעשות מה שרוצים, חופש הוא הזמן לחשוף מה באמת אנחנו רוצים. חופש הוא הזמן שבו אף אחד אינו מכריח אותי לעשות משהו מסודר כפי תוכנית הלימודים, כך לפחות בעיני עם התלמידים.

זה הזמן שבו בודקים הילדים את סדר היום וחווים אותו כפי שמעצבים אותו ההורים. זה הזמן שלהם לראות למה משכימים ההורים קום ומה הדבר שהכי חשוב להם על הבוקר. "אבא שלי דבר ראשון בודק את הדואר", מספר נהוראי שחוזר לספסל הלימודים. חברו הטוב מספר לרב שלהם: "אמא שלי לא רגועה אם הבית לא נקי, אז בחופש היא כל הזמן ניקתה, בגלל שאחר כך יש לה עבודה בגן ואז היא כבר לא יכולה לנקות". "אמא שלי כל הזמן בחופש ישנה", מסגיר מנחם. "אבא שלי כל הזמן בטלפון", רוטן גדי. "ההורים שלנו עשו אתנו כיף", מספר יהודה בעיניים זורחות. "הם שיחקו אתנו מונופול כל המשפחה".

שמתם לב למה שהיה כל כך כיף ומרגש? זה מה שגרם לעיניים שלו להיות זורחות. זה מה שהביא את האור והשמחה לפניו ולפניהם של כל בני המשפחה.

החופש הוא הזמן להיות ביחד, וחלק גדול מן הביחד זה ללמוד זה מזה. הילדים מתבוננים בהורים וההורים מסתכלים בילדים. ובזמן הזה מתחדדות כל מיני נקודות, וצפים שלל רגשות.

"פתאום הבנתי מה מציק לה"

"פתאום קלטתי מה הנקודה שמציקה לדבורה", אומרת אמא של דבורה. "לא ידעתי שהיא נחיתית כל כך, עד ששמעתי אותה עשר פעמים ביום מתנצלת ומצטדקת. קלטתי שהיא באמת לא בטוחה בעצמה ובגלל זה היא רגישה כל כך. ניצלתי את החופשה כדי לתת לה את הגיבוי שהיא זקוקה לו כל כך ולאפשר לה לחוש טוב יותר עם עצמה".

"אחרי החופש הגדול הבנתי שלא מסתכלים על יגאל נכון", אמר אבא של יגאל. "הוא ילד גבוה שכולם טועים בו. הוא נראה בחור של ממש, בשעה שהוא בעצם ילד צעיר. כל מילה שהוא אומר מתקבלת כאילו היתה ילדותית ממש. כל בדיחה שלו מתקבלת בביקורת, והוא בסך הכול ילד קטן". יגאל הוא ילד גבוה הרבה מעל לממוצע בני גילו. הגובה הוא נתון פיזי חיצוני ואין לו כל קשר עם נתונים שכליים ורגשיים. מבחינת האישיות, יגאל אינו גבוה מבני גילו. הבנתו רגילה, כישוריו ממוצעים. אבל בני המשפחה המורחבת שעמם שהה יגאל בחופש – היו כל הזמן קצרי רוח. ציפו ממנו לסבלנות ולבגרות ולא הצליחו לקלוט את גילו הצעיר. בין בני המשפחה היה רחמים – בן דודו של יגאל. רחמים הנמוך והקטן גרם לכולם להתמוגג מכל מילה שלו. רחמים צעיר מיגאל בשנה אחת בסך הכול, אבל החברה התייחסה אליו בסלחנות רבה. כל התנהגויותיו התקבלו בחן ובמתיקות. אבא של יגאל הבין זאת והחליט לאפשר ליגאל בצורה לגיטימית את ההזדמנות להיות קצת 'קטן'. הוא לא רצה שהחברה תאיץ בו שוב ושוב לנהוג בבגרות, ועל כן החליט לצאת אתו בכל ערב לגינה הסמוכה. שם השתעשע עמו במתקנים ונתן לו לפטפט בלי ביקורת כאוות נפשו. העניין התמשך בסך הכול שבעים והיטיב עם יגאל לאין שיעור. הוא חש פתאום מקובל ואהוב, משוחרר מכל ביקורת לוחצת, והדימוי העצמי שלו השתפר פלאים.

לא לצאת מפרופורציות

הורים רבים מבחינים בנקודות תורפה אצל הילדים. החכמה הגדולה היא לא לצאת מפרופורציה ולהגביר את הנתינה והאמון בילדים, לא להפך. הזמן שבו הורים שוהים במחיצת הילדים, ומבלים בקרבת הילדים, הוא הזדמנות פז להיטיב. הוא גם סיכון גדול להחריב.

למה? כואב לכתוב את המילים האלו. הרי מי כמו הורים קבלו את סל הכלים היקר משמים? מי כמו ההורים קבלו את אוצר הכוחות המתאים ביותר בשביל לגדל את הילדים שלהם? דווקא בגלל המעורבות הרגשית הגבוהה, לפעמים אנו נוטים לצאת מכלל פרופורציה ולפגוע חלילה ברגשותיהם של הילדים מתוך פגיעה ברגשותינו שלנו. הורים מאוכזבים יתקשו לשדר אמון בילדים, מתוך לחץ שגורם לסיטואציה להראות חמורה יותר ממה שהיא בראי המציאות. הורים חרדים יתקשו לשדר אופטימיות כלפי ילדיהם בשעה שהם דואגים לגורלם ומתמודדים עם תסריטי אימה פרי משקעים מעברם או מהסתכלותם הערנית יותר מדי.

"בשנה שעברה כשנגמר החופש הייתי עצובה מאוד", מספרת אורית, אמא לילדים באמת גדולים. "לא נעים לי לשתף בכל הפרטים, אבל אני רוצה להועיל לציבור. אולי יש עוד אימהות כמוני שמתחילות את החופש בהתרגשות של שמחה, וגומרות אותו עם בלבול וכאב וגם אכזבה. יש לי בחורי ישיבה. בחורים צדיקים יושבים והוגים בתורה. אני מעריכה אותם כל כך. בכל פעם שבעלי פוגש את אחד מאנשי הצוות, הוא מספר כמה הם צדיקים. התרגשתי במיוחד לקראת בואם. סוף סוף מגיעים הביתה עם כל הקדושה. סוף סוף מביאים הביתה את האור של התורה. הכנתי את הבית כמו שמכינים ארמון לבוא המלך. ניקיתי אותו כמו הזכות לנקות את בית המקדש לקראת עבודת הקודש. חשבתי שבחופש אני רואה את הצדיקים שלי לומדים ומתפללים כמו שחלמתי. אבל בסוף מה שראיתי לא היה בדיוק מה שקיוויתי. הצטערתי מאוד לראות אותם מתבזבזים וחולמים. נבהלתי מאוד כשראיתי אותם מאחרים לקום ומתנהלים בעצלתיים. זירזתי אותם, גערתי בהם. לא הבנתי למה הם כך מתנהגים. עד שבעלי הלך ושאל את ראש הישיבה שלהם. הוא הסביר שהם בחורים טובים ובאמת בסוף הזמן היה לבכור שלנו זמן של ירידה. אז גם בבית זה טבעי שרואים את זה. לבחור השני הוא אמר דווקא טוב שיוריד קצת את הלחץ. אבל אנחנו ראינו זה לא קצת אלא הרבה, ולא ידענו עד מה טוב להוריד את הלחץ. היינו במתח. כל הזמן הסתכלנו עליהם ולא ידענו אם זה בסדר או לא. רמזנו להם, קצת הסברנו להם, ומכל מילה הם כבר נפגעו. גרוע יותר היה אתם מאשר עם הבנות! האווירה נעשתה עכורה. הם נפגעו, הם התרגזו. החופש היה ממש לא מה שחלמתי. גם הם התאכזבו, גם אני התאכזבתי. לא יודעת למה הילדים בדור הזה רגישים כל כך. כולם חלשים ופגיעים. כולם כאלה רכרוכיים. הפעם אני רוצה שהחופשה תהיה נעימה לכולם. אני לא רוצה להתאכזב, וגם לא לפגוע בהם ולהוריד את החשק שלהם להתקדם".

פעמים רבות יוצאות הציפיות של ההורים מכלל פרופורציה. בחורי ישיבה ממוצעים אינם לומדים עשרים שעות ביממה. גם המצוינים שבהם אינם מסוגלים לזאת. הם זקוקים כולם לשינה, לאוכל וגם להערכה מן הסביבה. כאשר באים הבחורים הביתה, הם מייחלים לקבל מנה גדושה של אהבה ואמון. הם זקוקים לאוורור מסוים מן המסגרת. כאשר הם נתקלים במבטים בוחנים ומלחיצים של ההורים, הם מאבדים ממרצם ומרצונותיהם הטובים, וחבל.

כוחה של דוגמה אישית

אז מה לעשות? להתעלם לגמרי? לאפשר הכול? לשכוח ממה שבאמת חשוב? חלילה וחס. החופש זה הזמן שלנו כהורים להביע מה חשוב לנו, אך הדרך הטובה ביותר תהיה בדרך של נועם ובאמצעות ימין מקרבת. כאשר אנו כהורים נראה דוגמא אישית חיובית, יוכלו ילדינו לחקות אותה. במתכונת טבעית חש הילד הערצה להוריו ורצון פנימי לחקות אותם. באופן הבראשיתי בנוי הילד בצורה שהוא מבקש להתחקות אחר דרכיהם של הוריו ולהשביע את רצונם. הוא בוחן את הדברים החשובים להם ובהתאם לכך מרכיב את סולם העדיפויות האישי שלו.

גם לרווית היתה סיטואציה דומה. כואב היה לה לראות את בנותיה, בנות תיכון, ממלמלות בחטף את תפילת השחרית. למה הן מתפללות מהר כל כך? היא חששה שהן ממש מדלגות. הרי אי אפשר בדקות ספורות להספיק להתפלל תפילה של ממש. אז מה הן עושות שם מהר כל כך עם הסידור? היא זכרה את עצמה כנערת תיכון מתפללת באריכות וברגש. איפה הילדות שלה היום? למה הן כה נחפזות לבריכה ולים ושוכחות להקדיש גם זמן ומחשבה למתנת התפילה? רווית חשקה שפתים ולא גערה בהן, היא החליטה לדחות את הנושא ליום הבא, ואחר כך ליומיים הבאים. כך התגברה על עצמה ולא אמרה מילה. ניסתה לרמוז ולספר סיפור במעלת התפילה. אבל הרמז כאילו לא הובן. הנערות – שתיים במספר – המשיכו להתפלל בחטף ולא ידעו בכלל על כאבה של האמא.

רווית החליטה שלא לומר להן מילה. במקום להמשיך לעקוב אחריהן בלחץ, היא החליטה להישיר מבט כלפי עצמה. "שמתי לב שגם אני מתפללת בחופזה", היא מספרת בכנות, "והחלטתי שהדבר הראשון שאעשה הוא לשפר את התפילה שלי. פשוט התחלתי להתפלל בנעימה, במנגינה ערבה, במתינות. התפללתי כמו פעם, כמו אז, כשהייתי בחורת תיכון צעירה ומלאת רגש. היום יש לי אפילו יותר רגש. אלא שמשום קוצר הזמן שכחתי כבר איך נראית תפילה מתונה. החלטתי שעכשיו אני מקדישה לזה את הזמן ועם כל התפילות אני מוסיפה גם תפילה שתדענה בנותיי להתפלל".

ימי הפגרה הם ימים שבהם ההורים מעצבים את הסגנון. זה נכון במיוחד בגיל הרך. ילדים נמצאים בבית. האם אתם מקדישים זמן להתפלל אתם? התפילה עם הילדים הרכים מחדירה בהם את חשיבותה של התפילה שלהם. היא מחנכת אותם לדעת שמצוות הן יקרות, ולא רק באופן כללי. התפילה עם הילדים הקטנים תחדיר בהם את ההכרה כי המצוות שלהם יקרות בשמים! המצוות שלהם אהובות וחשובות! התפילה היא אוצר יקר והיא לא שייכת רק למבוגרים, היא שייכת גם לילדים הרכים. היא חשובה ויקרה בשמים עד כדי כך שחשוב לנו המבוגרים להתפלל את מילות התפילה עם הילד הקטן שלנו. המסר הזה הוא מסר מרכזי שמעודד את הילדים להתקדם וליישם את הנלמד בענייני רוח. המצוות שלך יקרות, התורה שלך קדושה, המעשים שלך חשובים.

איך לחזק את בחורי הישיבה שלנו

"הדבר שנתן לי הכי הרבה כוח להתמיד", מספר תלמיד חכם מופלג שכבר חיתן את ילדיו שלו, ועדיין זוכר את הטעם מבית אמו. "העיניים הבורקות של אמא שלי כשהייתי בא מן הישיבה. לא הייתי כזה מתמיד, אבל אמא שלי היתה בטוחה שאני כן. היא היתה קמה בבואי מתוך התרגשות והיתה אומרת 'בוא תלמיד חכם שלנו' או במילים אחרות 'איזו זכות זכיתי לכזה תלמיד חכם'. היא היתה מכינה לי אוכל טעים בבין הזמנים ואומרת: 'אשרי האמא שזוכה להכין אוכל לתלמיד חכם', 'אשרי הבית שיש בו בחור תלמיד חכם שכזה'. היא לא בחנה אותי בשביל לדעת שאני תלמיד חכם. היא בכלל לא הבינה מה היא מסכת קשה ומה היא מסכת קלה. אם הייתי עושה 'סיום' ואפילו קטן, היא היתה כל היום מתרגשת, לבושה בגדי שבת ואומרת 'אשרינו אשרינו שזכינו'. המילים שלה היו מכניסות בי התרגשות גדולה והן היו קופצות לי מול העיניים כל השנה. ככה היא היתה אומרת בבין הזמנים, אבל באוזניים שלי אני דימיתי לשמוע את זה בכל בוקר. ככה פתאום היה לי כוח לקום וככה פתאום היה לי חשק להמשיך ללמוד. לאט לאט מתוך המילים שלה, שנאמרו בתום לב ובאהבה גדולה – הפכתי להיות מתמיד גדול. השקעתי בלימוד. אהבתי את הלימוד. ידעתי שהיא אוהבת את הלימוד שלי. ידעתי שהקדוש ברוך הוא אוהב את הלימוד שלי, ופתאום היה לי רצון גדול להשקיע".

האם זה נורמלי? באו הוריו של יובל לשאול את הר"מ בישיבה. שני ההורים הנם בעלי תשובה צדיקים ואוהבי תורה. כאשר ראו את יובל חוזר מן הישיבה ומקדיש שעות רבות לדיונים על פוליטיקה, הם נבהלו. האם כך היא דרכה של תורה? האומנם זה מה שעושה יובל גם שם בהיכלה של תורה? הר"מ שמע אותם והרגיע אותם. "הבחור שלכם הוגה בתורה, ראשו בדברים של קדושה, הוא נער צעיר ומחפש תחושת חשיבות. הוא רוצה להביע דעה בהתלהבות. לנתח דברים, לפסוק ולהכריע. הפוליטיקה נותנת לו תחושת שליטה מדומה. תנו לו את הבמה בבית. תנו לו להציע מסלול לטיול, ובקשו ממנו לבנות תפריט לארוחה. תנו לו מקום של כבוד בענייני המשפחה והקשיבו לו. זה ייתן לו יותר מכל".

להגשים ציפיות בצוותא

האם אני אמורה להיות המשרתת? הותשה פתאום באמצע בין הזמנים אם לארבעה בנים. הם מצפים לארוחות מושקעות, ואני כל היום במטבח. יוצאים מתי שמתחשק להם, חוזרים מתי שנראה להם. נמאס לי!

עצה טובה לכל ההורים בחופשה – קבעו את סדר היום בצורה נחמדה. הקשיבו לילדים והתייעצו עמם והחליטו יחד מתי מוגשת הארוחה. ההורים אינם מלצרים והמטבח הוא לא מסעדה שפתוחה עשרים וארבע שעות. אפשר לקחת פירות או חטיפים בהתאם למדיניות הבית. אבל ארוחות? לפי תוכנית מסוימת. לא יתכן שהאמא תכלה את כל כוחותיה במטבח ללא הפוגה ובלי קצב מסודר. סדר יום מינימלי ייתן לילדים את האפשרות לנצל את יומם בצורה מיטבית, והוא יזניק להם את חוויות החופשה בצורה שתיטיב איתם ועם כל הסובבים כולם.

הגשמת ציפיות בצוותא היא חוויה ולא נטל. אין כמו הגשמה משותפת של המשאלות. "בוא יוסי ונלמד ביחד קצת הלכה", "באנה בנות נארגן את הכלים מחדש". אם במשימות ישולבו ערכים מיוחלים כמו הקשבה וחיבה, כבוד ושיתוף – הרי שהם יהיו רצויים בהחלט.

ילד שמח ללמוד עם אביו כשהוא חש מצדו כבוד לתורתו. ילדה מאושרת לסייע לאמה, כשמשולבים בעזרה גם שיתוף ושיחת רעים נעימה.

ילדים ערניים לציפיותיהם של ההורים, והם מעוניינים יותר מכל למלא אותן. ילד חש שלמות פנימית כאשר הוא יודע שהוריו מרוצים ממנו. דווקא מפני שאכפת לו כל כך ממה שהם חושבים – דווקא משום כך הוא נלחץ כאשר הציפיות גבוהות מדי. חשוב להתייעץ עם הצוות החינוכי כאשר נוצר קונפליקט בין הציפיות למציאות. חשוב מאוד לתת את הדעת שלא לצפות להישגים בלתי מציאותיים. מצד אחד חבל להלחיץ ומצד שני כמה חשוב לעודד ולהמריץ. תנו לילדיכם זמן לפורקן, השתמשו בימין המקרבת והציבו את גבולות הבסיס. השתדלו לתת דוגמא אישית ראויה שתקדם אתכם ואת ילדיכם יותר מכל אמצעי בעולם.