"שנים שחודש אלול היה תקופה מעיקה בשבילי"

במשך שנים רבות אלול היה תקופה מאוד קשה ומעיקה בשבילי. תקיעת שופר הראשונה עוררה בי רצון לעצום עיניים ולהתעורר בסוכה... שיקרה נס ופתאום נהיה כבר אחרי, בהקלה הזאת של הצום שמסתיים, ומשהו מתוק ונפלא שוטף את האוויר והולכים לסוכה עם כל המרץ והפטישים.

כששמעתי לראשונה דיבורים משיבי נפש ממי שעוסק ברפואה של נפש, היו נושאים, שבגלל שהם היו חדשים לי ולא מוכרים, הייתי צריכה לעבור הרבה חסימות של התנגדות, עד שנפתח לי השער ונספגתי בהם פנימה, אבל היו דברים שהתגנבו לי ישר ללב. כמו מישהו עם מפתח גנבים שעובר את כל המנעולים, נכנס, נוגע, ופתאום אתה מרגיש לטיפה של ריפוי במקום כל כך כואב שלא ידעת בכלל איך נכנסים אליו, שלא ידעת אפילו להגיד שהוא כואב, אבל שנים ארוכות כל כך סבלת...

תוך אלול אחד שעבר עליי באקלים החדש, התומך, הכול השתנה לי. לא השתנו לי המדרשים; השתנתה לי ההבנה. האמונה. השתנתה לי החוויה. נכון שאריה שאג מי לא יירא, נכון שדגים שבים רועדים, נכון גם ענין הכבשה עם הפס האדום, ובכל זאת. אלול הוא חודש הרחמים והסליחות. חודש הקרבה, האהבה והתחדשות התקווה.

ופתאום הציפה אותי הקלה אדירה. אלול בא, איזה כיף!

אחרי שנה שלימה שבה הלכנו והתרחקנו ועבר עלינו כל כך הרבה, אחרי כל החופש הגדול והצהוב, המאובק והמטושטש והחמסיני הזה, הנה בא אלול והעולם נשטף בגל של רחמים ואהבה. המלך בשדה. הקדוש ברוך הוא פה. הוא פשוט בא עד אלינו -"אני לדודי ודודי לי". אלול הוא חודש העוד יותר רחמים ועוד יותר סליחות - לא יכולה להיות לו משמעות מאיימת. אם אנחנו סוחבות אתנו משמעות כזאת, סימן שלא הבנו טוב כשהיינו קטנות... אם רק נצא מהכיווץ והפחד - הלטיפה של אלול תפגוש אותנו ותחזיר לנו את החמצן.

בוא הביתה בתשובה

מאז שאנחנו קטנות אנחנו יודעות שבחודש אלול חוזרים בתשובה. על פי רוב, תשובה מתקשרת אצלנו לאשמה, לבושה, ל'לא בסדר', לביקורת, ואין לה קונוטציות חיוביות. אבל זה רק בגלל שאנחנו לא יודעים מה היא באמת תשובה.

בספרים הקדושים נאמר: "דע, כי תשובה היא לשוב את הדבר למקום שניטל משם".

לעשות תשובה זה לא להתבייש או להיות מוקע אל עמוד הקלון, בין אם החיצוני בין אם הפנימי. לא. תשובה זה פשוט לשוב. לשוב הביתה. לחזור פנימה. לחזור אליי. לחזור אל טוב. לחזור אל הקשר עם השם. תשובה זה לשוב את הדבר למקום שניטל ממנו. כמו השבת אבדה. להשיב את הדבר למקום שממנו הוא נלקח. זאת תשובה.

בחודש אלול מתארים חז"ל את הקב"ה במילים "המלך בשדה". המלך יצא מהארמון, הוא בא ממש עד אלינו הזרוקים בשדה, ועושה לנו השבת אבדה. הוא הולך ומחפש למי נאבד; למי נאבדה ילדה? למי נאבדה השמחה, האימהות, היצירתיות? ולמי נאבד האומץ, למי נאבד הביטחון? מי שנאבד לו, שיגיד "אני"...

אלול. המלך בשדה. הוא הולך לחפש את מה שאיבדנו, ועוד יותר, אותנו שנאבדנו.

כשאנחנו אומרים 'נאבדנו', אנחנו צריכים ממש לתת למילה הזאת להיכנס לנו לתוך הלב עם כל המשמעות שלה. לא פשענו, לא זדנו, לא רצינו רע בדווקא. זה בכלל לא היה בכוונה; פשוט הלכנו לאיבוד!

אלול הוא עדין. הוא לא כועס עליך ולא זורק אותך. לא מאשים ולא מבייש אותך. הוא מחבק. הוא בא לתת לך יד ולקחת אותך בעדינות: בוא, בוא הביתה. אתה הרי כל כך רוצה להיות במקום אמתי. אתה כל כך רוצה להיות במקום טוב. הלכת לאיבוד ואתה קופא ורועד שם בחושך וכל כך מחכה שימצאו אותך. אז בוא, חזור הביתה בתשובה.

אלול זה חיבוק. אלול זה טוב. אלול זה - אבא בא. מה יותר טוב מזה?!

אבא, הושיעני

הבעל שם טוב הקדוש אומר: "עניינו של השופר הוא כמו ילד שצועק 'אבא, אבא, הושיעני'".

הכי טהור. הכי קדוש. הכי נקי. בשביל זה יהודי בא לעולם. כדי לרצות מפה את אבא.

כשהיינו נשמה בשמיים רצינו אותו וגם היינו אתו כל הזמן. כשאנחנו כאן בעולם ההסתרה, נראה לנו שאנחנו רוצות כל מיני דברים אחרים; אנחנו רוצות הערכה ממנה, אישור ממנו, משכורת גבוהה, בית יפה, כשבעצם, מתחת לכל, אנחנו רוצות רק את אבא.

תחשבו על ילדים בבתי יתומים, על ילדים במנזרים בשואה, כמה הם חיכו לאבא. אנחנו זרוקים במקומות יותר קשים מבתי יתומים. יותר רחוקים. יותר מנותקים. יותר גולים. אז עכשיו, באלול, אבא סוף סוף בא, והשופר מוציא את הכאב שלי – אבא, אבא, הושיעני!

"אבא הושיעני" בלי הסברים מפורטים. רק לתת צעקה. צעקה כזאת של "אההההההההההה! קשה לי! קשה לי!!", אותה שוועה של עם ישראל ממצרים. לא מנומקת. לא מוסברת. אפילו לא מפורטת. צעקה מעומק הכאב. "ריבונו של עולם, אני רחוקה מהכול. תראה איפה אני מונחת. כל כך בשליטה, בחסימות, בריחוק. תראה את הלב שלי, "ליבי בל עימי", אני רוצה שתעשה לי "ומל השם את ללבך" ואז "את ללב זרעך". הרי זה כל כך משפיע, מה שקורה לאבא ולאמא קורה לכולם. בבקשה, תעזור לי".

השופר עושה "השלכת קולות" – הוא משליך אלינו, עד למקום שאנחנו נמצאים בו, את האהבה של השם אלינו, את הקול של השם שקורא לנו. והוא גם לוקח מעומק הנפש של כל יהודי, מהמקומות העמוקים שאנחנו כבר לא שומעים שם את עצמנו, את הכי הכי פנימי שלנו, ומביא להשם.

השופר עוקף את כל הגלות, עוקף את כל החושך, עוקף את כל ההסתרה, עוקף את כל הקליפות, עוקף את כל מה שמידת הדין ראתה ואמרה: "תקשיב, אין לך בשביל מה! הם לא! הם לא מצליחים! אתה לא רואה? זה לא קורה!" - השופר עוקף את כל הלא, ומחבר אותנו להשם ואת השם אלינו.

הקול של השופר הוא קול מהעליונים. זה הקול הכי עמוק שהשם אומר: "אהוב שלי, אל תיבהל, אתה תראה שאנחנו יחד כל הזמן ומעולם לא נפרדנו! זה רק אחיזת עיניים, זה רק נראה כמו. אל תיבהל. אל תיבהל. תאמין לדיבורים של צדיקים. שים רגל על הגשר. תצעד צעד, ועוד צעד, ועוד אחד. אנחנו יחד כל הזמן, כמו שהיינו בהתחלה, כמו שנהיה בסוף". זה הקול של השם שקורא אלינו.

ואנחנו עונים לו מבפנים באמונה הכי עמוקה, שנכון, אנחנו מאמינים לך ובאים. באים אליך. כי אנחנו ילדיך, ואין לנו סיכוי בלעדיך.

2 דקות שאסור להחמיץ עם הרב יצחק פנגר - כך נתעורר לקראת ראש השנה: