"מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" (במדבר כ"ד, ה')

ניחוחה המשכר של המשפחה היהודית היה תמיד אחת הסיבות העיקריות לקנאתם של גויי הארצות בעם הניבחר. עיון בספרים ובמחקרים שתיעדו את העילה לפרוץ הפוגרומים הנוראיים שכילו אלפים ורבבות מבני עמנו, יגלה שאחד המניעים היותר-מובהקים לכך היה כאשר הזדמן לאחד ממלכי אומות העולם ושריהם לראות במו עיניו את יופיו ואיכותו של בית יהודי, המהווה קן של ממש לכל צאצאיו, ואז - כשערך השוואה בין השמחה והאחווה השורה במשפחה יהודית לבין מה שקורה במשפחתו-הוא ואצל כל עמו - גברה בו הקינאה וכילתה כל חלקה טובה שהיתה בליבו על בניו של מלך מלכי המלכים, עד כדי כך שנתן הוראה להורגם ולהשמידם.  

מה לנו יותר מהפסוק שיצא מפיו של בלעם הרשע שכאשר ראה את המשפחה היהודית וסגולותיה שאינן מצויות באף עם אחר, טבע בלשונו את אחד הפסוקים הידועים ביותר: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל", שהפך ברבות השנים לסמל ולמשל לחיים משפחתיים תקינים ושלווים.

ואם כך מתייחסים הגויים למשפחה שלנו, משפחת עם ישראל, על אחת כמה וכמה שאנחנו צריכים לידע, להוקיר ולהעריך, את המתנה הטובה שנתן לנו הקב"ה בעצם העובדה שגם אנחנו זכינו להקים משפחות יהודיות לשם ולתפארת, טהורות ומזוככות.

בלבול נורא

הערכה זו נחוצה במיוחד בתקופה כשלנו שבה רבים הנסיונות העומדים בפני כל יהודי שיראת השמים מפעפעת בליבו. והנסיונות, כפי שידוע לכולנו, באים לידי ביטוי בכל התחומים ובכל המובנים. אבל - ואת ה'אבל' הזה צריך לזכור היטב - חלק גדול מכוחותיו משקיע השטן ויצר הרע בעקירת איכותה של המשפחה היהודית.

יודע הוא, כבעל נסיון מצטבר בן אלפי שנים, שכאשר משימה זו תוגשם, חלילה, ואפילו רק למחצה לשליש ולרביע, כבר יתערערו לא רק את העניינים הסובבים את המשפחה כמשפחה, אלא אז יצלח בידו לשלוט גם על נושאים רבים אחרים, תוך שהוא גורם לבלבול נורא ביסודות ובשורשים שהיו האל"ף-בי"ת של כל יהודי.

אחד הבלבולים הגדולים בעניין שלום הבית במשפחה היהודית נוצר כאשר בני הזוג סבורים שעליהם להיות תואמים בתכונותיהם, ואם במהלך החיים המשותפים הם נוכחים לדעת שזה הולך בכה, וזה בכה, ואין כמעט אף תכונה או מידה שהם שווים בה, הרי ששלום הבית מתערער.

וזו הטעות הגדולה ביותר.

שונים זה מזה

על הפסוק (משלי, פרק ט"ז פסוק ז') 'ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלם אתו', אומר המדרש ש'אויביו' זו אשתו. בחלקו הראשון של הספר, בפרשת בראשית, הבאנו שהגר"ח קניבסקי הסביר זאת בטוב טעם, באומרו שהרי לכאורה תכונותיהם ואופיים של הבעל והאשה כל כך שונים זה מזה; מה שמעניין אותו לא בדיוק מושך אותה, ומה שהיא רוצה לא בדיוק מרתק את הבעל, ואם כן כיצד ייתכן ששני בני אדם השונים זה מזה בטיבעם ובמיזגם, מצליחים להסתדר ביניהם עד זיקנה ושיבה, ועוד האהבה והחיבה שוררת שם, בתוככי הבית הזה?!

כיצד אפשר להסביר זאת אלמלא בא הקב"ה והבטיח ש'ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלם אתו'! רק אם תלך בדרך הנאותה, ותשמע בקול אלוקיך ותציית לכל הוראותיו ומצוותיו, מובטח לך שהאוייב שלך - היא אשתך, ו'אוייב' פירושו אדם המתנגד לתכונותיך ולשאיפותיך - ישלים איתך, ויילך עימך 'באותו ראש' לאורך כל הדרך.

מדברי המדרש הללו מוכח, עכ"פ, שטעות גדולה ועצומה היא לחשוב שהבעל והאשה צריכים להיות שווים בתכונותיהם. אפילו אחד מאלף לא יימצא כך, ואדרבה היא-היא הטובה הגדולה שברא הקב"ה בעולמו, שהאחד ישלים את השני.

וכתב בספר "שיר מעון" שאם הבעל הוא פזרן מטיבעו יזווגו לו מן שמיא אשה שתדע לעצור אותו מפזרנותו זו, ואם הבעל הוא בעל רגש גדול מדי, ייתן לו הקב"ה אשה שכלתנית שתוכל לחסום את רגשותיו ולכוון את ענייני המשפחה בתבונה ובחוכמה, ולא דרך רגשות מתפרצים.

ה' נותן לאדם אשה רעה כדי שהבעל לא יירדם בעבודת ה'

מי שחושב שאסור שיהיו בבית חילוקי דעות או וויכוחים על דא ועל הא, אינו יודע פרק בהלכות בית יהודי. זה לא רק לגיטימי ומוצדק, אלא בית שאין בו חילוקי דעות, הוא בית רדום, מעון שהתרדמה והשיעמום שולטים בו, וקרוב לוודאי שבני הבית הזה לא יעלו בו לדרגה גבוהה בעבודת השם ובקיום המצוות.

בפרשת וירא הבאנו את דברי ה'זית רענן' המבאר את העובדה התמוהה, לכאורה, שגם בתקופת האמוראים היו נשים שלא רק שלא עשו את רצון בעליהן, אלא כל מה שביקש הבעל מאשתו - עשתה היא ממש את ההיפך הגמור.

וההסבר, שיש אנשים שהקב"ה רואה וצופה בהם שאם לא יקבלו אשה שכזו, שתתנגד לכל רצונותיהם, הם יירדמו בעבודת השם שלהם; לא יהיה באפשרותם לנצל את מלוא הכוחות הפוטנציאליים הטמונים בהם.

רק כאשר הם מקבלים אשה המנוגדת להם, אומר ה'זית רענן', יוכלו לעלות ולהתעלות בעבודת השם, וכשאדם מודע לכך ויודע שהאשה הרעה, כבכיכול, המצויה בביתו, היא-היא הגורם לעלייתו בתורה, יותר קל לו לקבל את הגזירה הזו ולהתמודד עימה ביישוב הדעת.

וויכוחים בבית מותרים בהחלט. וזאת בשני תנאים; האחד - שאף אחד מן הצדדים אינו מוציא את להט הוויכוח החוצה, ואינו מגלה זאת לאנשים זרים, והשני - שעד שלא מתברר הוויכוח, אף אחד מן הצדדים אינו נוקט בפעולה יזומה ואינו עושה מעשה כדי לקבוע עובדות בשטח. 

כשהוויכוח מתעורר מתוך יראת שמים ומתוך מטרה לקיים את רצון הקב"ה באופן היותר-נעלה, אלא שלכל אחד מבני הזוג יש דרך אחרת וכיוון מחשבה שונה כיצד להגיע לכך - אין וויכוח לגיטימי יותר מזה, ואין מהלך יותר בריא מזה לקיום המשפחה.

גם האבות הקדושים התווכחו

מבט על דרכי האבות הקדושים יגלה לנו שגם הם לא חסכו בוויכוחים עם עקרות הבית שלהם. הנה, אם בעל ואשה היו נישאים בזיווג שני, והאשה היתה אומרת לבעל שיסלק מהבית את ילדיו מהנישואין הראשונים, כמה קשה היה לבעל שחי בתקופתנו לעבור על פגיעה שכזו בשתיקה!

והאם בביתם של אברהם ושרה לא התגלע וויכוח דומה, כששרה אמרה לאברהם (ספר בראשית, פסוק כ"א פסוק י') 'גרש האמה הזאת ואת בנה'? ומדוע לא עירער הוויכוח הזה, בנושא כה רגיש, את שלום ביתם של אברהם ושרה?

בגלל ששניהם הבינו שכל אחד רוצה לא את טובתו-שלו, והוא מחזיק בוויכוח לא כדי לקדם את האינטרסים הצרים שלו. המחלוקת בדבר החזקתו או אי-החזקתו של ישמעאל בבית אברהם, נסבה סביב השאלה כיצד אפשר לקיים את רצון הבורא בצורה היותר מושלמת, ומחלוקת כזו שהיא לשם שמים, ולשם שמים בלבד, מביאה רק לדברים טובים.

זה וויכוח של נביאים, של שרפי קודש והשי"ת הוא זה שהכריע 'כל אשר תאמר לך שרה שמע בקלה' (שם, כ"א י"ב).

וויכוחים דומים התרחשו אצל יצחק ורבקה אודות השאלה את מי ראוי לברך ועל ראשו של מי להעתיר את שפע הברכות, כאשר רבקה הכניסה את יעקב, בדרך רמאות ושלא בידיעת בעלה, ורחל מסרה את סימניה ללאה והכניסה ליעקב אשה אחרת וגם זה שלא בידיעתו.

הרי אם הדברים הללו היו מתרחשים בתקופתנו, הם היו מביאים למחלוקות נוראיות ולהתפרצותה של לבת-אש איומה בין בני הזוג. ואילו אצל האבות הקדושים, רק התחזקה האהבה והתהדק הקשר בין הנוגעים בדבר, וזאת כפי שהסברנו שכל אחד מה'נוגעים' ידע שהנגיעות היא אך ורק כדי לקיים את רצון ה' ולהשליט רוח טהרה וקדושה בבית.

בצורה כזו אין כל סיבה שבעולם שהוויכוח יוביל לסכסוך או למריבה.

שורש המילים חתן וכלה

על רצון התורה לשמור על שלימות המשפחה היהודית אפשר ללמוד גם מתוך כך שלמרות שהחתן מאבד את תוארו זה כחתן לאחר שבעת ימי המשתה, ולכל היותר לאחר שלושים הימים או שנת הנישואין הראשונה, אצל חמיו הוא נישאר תמיד כ'חתן', וכן 'כלה' אצל חמותה.  וצריך ליתן טעם בדבר שהרי לשון הקודש היא, ורמזיה רמזי אמת הם.

ולכאורה ניראה דהטעם הוא כדי לשמור על חינו של החתן בעיני חמיו עד מאה ועשרים שנה, וכמו שהסביר הגר"ח קניבסקי ששורש המילה 'חתן' הוא מלשון חן, והמילה 'כלה' מלשון 'כלולות', דהיינו החיבה הגדולה השוררת בשעת החופה, כמו שכתוב (ירמיה, פרק ב' פסוק ב') 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך', ואם אמנם לגבי אשתו ניקרא החתן, כעבור החופה, כ'בעל', אבל אצל חמיו ראוי הוא להיקרא במשך כל השנים כחתן, ולישא חן בעיניו, בדיוק כפי נשיאות החן שהיתה לו בעת שעמד תחת החופה.

לפעמים,  כדי להבין את דברי האשה יש צורך לפצחם

יש מיקרים רבים ששני בני הזוג הולכים אכן במטרה אחת ולשניהם יש מחשבה זהה בדרך שבה יש לקיים את רצון הבורא, אבל צריך לדעת שלא תמיד ניתן להבין את דבריה של האשה כפשוטם. מטבע בריאתה ניחונה בת הזוג בתכונות עדינות שאינן מאפשרות לה לבטא את דרישותיה ושאיפותיה האמיתיות - בשפה ברורה.

כדי להבין אל נכון את רצון האשה, צריך לפעמים לפצח את דבריה ולעשות בהם 'חבורות', בדיוק כפי שאנו עושים בלימוד התורה. החת"ם סופר מביא לכך ראייה מופלאה מדברי לבן שאמר לאליעזר עבד אברהם (בראשית, פרק כ"ד פסוק נ"ז) 'נקרא לנערה ונשאלה את פיה'. המילים 'את פיה' ניראות לכאורה כמיותרות, ודי היה לכתוב 'נקרא לנערה ונשאל אותה'.

ומסביר החת"ס: לבן - למרות רשעותו ורמאותו - ידע שטיבען של בנות ישראל שאינן מוציאות בעניינים אלה כל שבליבן בדברים מפורשים, וכיוון שביקש להשאירה בביתו עוד שנה, סבר שאם יקראו לרבקה וישאלו את פיה - דהיינו שיבקשו ממנה שתאמר במפורש שהיא רוצה להשתדך עם יצחק, הרי שמפאת עדינות נפשה לא תוכל רבקה לומר זאת בפה מלא, ואולי זו תהיה העילה להשאירה בביתו.

עדינות הנפש

היה זה נס של ממש שרבקה אמרה לאביה במפורש, שבין אם ירצה ובין אם לאו, היא תלך עם אליעזר.

למדנו מכאן עכ"פ שאשה לא מדברת תמיד במילים מפורשות וצריך לדלות מפיה ומליבה מה הוא רצונה האמיתי, כמו שכתוב 'כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה', ולכאורה היה נכון יותר לומר 'שמע לקולה', אבל הפירוש הוא שצריך לפצח את דברי האשה ולשמוע ב(תוך) קולה, אל מה היא חותרת.

רק כך אפשר להגיע לשלום בית אמיתי.

והנה דוגמא נפלאה עד כמה יש לשמור זה על כבודו של זה.

בפרשת תולדות (בראשית, פרק כ"ז פסוק מ"ב) מספרת התורה שרבקה קראה ליעקב "בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך", ולכן היא מצווה אותו שיברח אל לבן אחיו חרנה. וכשרבקה אמרה זאת ליצחק, היא נקטה בסיבה אחרת (פרק כ"ז פסוק מ"ו): "קצתי בחיי מפני בנות חת".

וקשה, מדוע לא אמרה גם ליצחק את הטעם האמיתי שהיא חוששת מעשו ותפסה בטעם אחר? וראיתי לאחד מרבותינו תירוץ מבהיל-על-הרעיון. מהיכן ידעה רבקה שעשו אחיו מתנחם להרגו? - בנביאות. ואם כן היא צריכה לבוא לבעלה יצחק ולגלות לו שראתה בנביאותה על הסכנות הצפויות לבנם הקטן יעקב, ואין זה נאה שאשה תבוא לבעלה ותגלה את מה שהוא עצמו עדיין לא יודע, ותציג את עצמה כיותר חשובה ממנו. אין זו שפה נקייה, כך לא מדברים לבעל!

איזו עדינות הנפש!

הרי לנו מושג עד כמה צריכים בני הזוג לשמור זה על כבודו של זה, ולא לפרוץ פרץ אפילו בשיחה קלה שביניהם.

גינוני חן ומלכות בין המלך למלכה

נאמר במגילת אסתר (פרק ה' פסוק ב'): "ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו, ותקרב אסתר ותגע בראש השרביט".

ויש לשאול מדוע מדגישה המגילה 'אשר בידו', הרי פשוט הוא שמלך המושיט שרביט אזי השרביט בידו; האם לא היה די לכתוב 'ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב'?

שאלה נוספת יש לשאול. אפשר היה לכתוב 'ותקרב אסתר ותגע בו', ולמה הוצרך להדגיש 'ותגע בראש השרביט'?

כמדומה שהיה זה רבי שמשון מהוסטרופול זצ"ל שהשיב על השאלות הללו. לשרביט יש שני ראשים, אחד שהמלך מחזיק בו, והשני הוא זה שמושיט למי שמוצא חן בעיניו. והנה, כאשר אחשוורוש ראה את אסתר, נשאה חן בעיניו, ומכיוון שהיתה זו המלכה ולא אדם רגיל, לא הושיט לה המלך את הקצה שרגיל להושיט לכולם, אלא ביקש להוכיח לה את אהבתו היתירה אליה, ולכן הפך את השרביט והחזיק בצידו השני, זה שבדרך כלל מושט לבני האדם, והושיט לאסתר את את הקצה 'אשר בידו', את ראש השרביט הנמצא בדרך כלל בידי המלך.

פלאי פלאים של הרגשה, של עדינות מיתרי הלב.

והיא, המלכה, לא נגעה בקצה הזה, אלא התקרבה אליו ונגעה בראש השני של השרביט, זה המיועד לכל בני האדם ושהיה עכשיו בצידו של המלך לאחר שהפכו, וכל זאת דרך ענוות חן וצניעות, כמי שאומרת למלך 'לא נאה לי לנגוע בראש השרביט המצוי תמיד בידך'...

וכמדומה שזו היא דוגמא ניפלאה של בני זוג מלכותיים המחייבים את כל עם בני ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש. כך נאה וכך יאה לנו, לומדי התורה, לגדל ולחבב את בת ישראל שהיא בת מלך.

"אמא, תברכי אותי בהצלחה"

נביא כאן כמה דוגמאות להנהגה מלכותית בבית יהודי.

זכיתי להיות בבית אדם גדול, טרם צאתו למסור שיעור בישיבה. והנה ראיתי שהגדול ההוא ניכנס למטבח, שם היתה רעייתו הרבנית, ואמר לה, בענוות חן מופלאה: "אמא, תברכי אותי בהצלחה"...

וכך, מתוך איחולי הצלחה, וכשהרבנית מלווה את בעלה לחדר המדרגות, יצא הגדול לאמירת שיעורו. אין ספק שדברי התורה שיצאו מפיו ניספגו בתלמידיו שמצאו בהם דברי אלוקים חיים, של מי שמקיים את ציוויו של הבורא-עולם גם כלפי רעייתו.

"יהי רצון שהתינוק יאהב את התורה כמוך"

גם זאת אזכיר. כאשר הובילה חמותי החסודה והצדקנית, הרבנית שיינא חיה ע"ה, את בננו הרב אברהם-יעקב שליט"א, כ'קוואטר', לבריתו של אברהם אבינו ע"ה, מסרה אותו לידי בעלה, עטרת ראשנו, פאר תפארת ישראל, מו"ח מרן רבי יוסף שלום שליט"א, ואמרה לו: "יהי רצון שהתינוק הזה יאהב את התורה ויעמול בה - כמוך"...

רבי יעקב קמינצקי זצ"ל נחפז לסייע לאשתו

בספר 'רבי יעקב', המתורגם מאנגלית מספרו של הרב יונתן רוזנבלום, מסופר שדאגתם ההדדית של רבי יעקב ורעייתו זה לזו, היתה אפילו בדברים פעוטים, לכאורה.

בהיותו במונסי, והרבנית יצאה לקניות, המתין רבי יעקב וכולו קשוב לשמוע את קול מנועה של המכונית שהסיעה אותה לשוק, ובהישמע הקול והמכונית ניכנסה לחנייה, נחפז ראש הישיבה הישיש לצאת מן הבית כדי לסייע לה בנשיאת סלי הקניות.

בערב חג הסוכות יצא רבי יעקב אל הסוכה כדי לבדוק שהכל תקין וכשיר לקראת החג. בטעות נינעלה הדלת מאחריו, הוא הושיט את ידו לעבר פעמון הדלת האחורית שהיתה סמוכה לסוכה, אך מיד עצר את תנועת ידו.

מדוע עלי להטריח את רעייתי הרבנית שתפתח לי את הדלת? אמר, ופנה לעבר דלת הכניסה הראשית שלא היתה נעולה.

מדוע ניכנס הגר"י קמינצקי לוועידת אגו"י דרך הכניסה הראשית והטריח את הציבור לקום לכבודו?

דבר לא ביטא את צניעותו וענוותו המופלגת של רבי יעקב זצ"ל יותר מאשר סלידתו את הקימה לכבודו בכל אימת שניכנס להיכל הישיבה או לכל מקום אחר. פעם אחת חרג ממנהגו זה.

היה זה כאשר ניכנס יחד עם רבי שניאור קוטלר זצ"ל לכינוס השנתי של וועידת אגודת ישראל באמריקה. רבי שניאור הציע להיכנס דרך דלת צדדית, כדי למנוע את קימתו של הקהל לכבודם.

מה גדלה תדהמתו של רבי שניאור לשמוע את רבי יעקב דוחה את הצעתו:

"נשותינו הרבניות הרי נמצאות אף הן באולם והן תפקנה עונג למראה כל הקהל המתרומם לכבודנו. הבה נעשה זאת לכבודן, ובכך נקל עליהן לשאת בטירחה המתמדת המוטלת על כתפותיהן במשך כל השנה בגלל הציבור הרב המגיע אלינו...

היש מלך ושליט על יצריו גדול מזה?

"כאשר אני שומע את קולך, נידמה לי שהרדב"ז מדבר"…

הגמרא במסכת סנהדרין (דף י"ט עמוד ב') מספרת על פלטי בן ליש שנעץ חרב בינו לבין אשתו מיכל בת שאול, ואמר כל העוסק בדבר זה, של אישות, יידקר בחרב. שואלת הגמרא, הרי נאמר (שמואל ב', פרק ג') "וילך איתה אישה", משמע שבא עליה? ומתרצת הגמרא שנעשה לה כאישה.

ופירש רש"י: "שהיה מגדלה ומחבבה".

את דבריו אלה של רש"י צריך לזכור בכל בית יהודי. זו היתה דרכם של כל גדולי ישראל באשר הם, שהיו מגדלים ומחבבים את נשותיהם, ואשריו לאותו בעל היודע את חובתו בעולמו בנושא זה, ומגדל את המתנה הטובה שנתן לו הקב"ה, שראה שלא טוב היות האדם לבדו, ועשה לו עזר כנגדו.

כאשר בעל ה'חזון יחזקאל' היה מדבר עם אשתו המשכלת והצדקנית, היה אומר לה: "כשאני סוגר את עיניי ושומע אותך לדבר, נידמה לי שהרדב"ז מדבר"... (הרבנית היתה נכדתו של הרדב"ז).

וכך גם מספרים על מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל רבה של ירושלים שהיה אומר לאשתו: את בוודאי תיזכי לחיי העולם הבא, מאחר ואת אשה צדקנית העושה הכל כדי שאני אתמסר לתורה; וכשתהיי שם בפנים, תבקשי שיכניסו גם אותי אצלך...

הבעל שהיה 'קשה ומר' לאשתו, שתה את החלב ומת

אם רוצה אדם לכבד את הקב"ה, עליו לדעת שריבון העולמים מעוניין מאוד שכל יהודי יכבד את אשתו ויעניק לה את מלוא תשומת הלב המגיעה לה, ובוודאי שלא יפגע בה ויערער את שלום ביתו.

ובהקשר לכך מובא מעשה נורא מובא ב'בן יהוידע' במסכת גיטין דף ו'. המחבר מספר שם על בעל אחד שהיה קשה ומר לאשתו, ואף היה מכה בה ללא רחם.

פעם אחת ראתה האשה נחש החודר לתוך כוס החלב שעמדה בבית, ומטיל בה את ארסו. היא רצתה לגשת אל הכוס ולשפוך את החלב מתוכה, אך בדיוק באותו רגע ניכנס הבעל לביתו ולא הספיקה לעשות זאת.

הבעל, שהיה צמא, ניגש אל החלב והחל לשתותו לרוויה... ואשתו, שעמדה מן הצד, חששה לומר לו על הארס שהטיל הנחש בכוס, מפני שאז היה מכה בה בטענש שלא השגיחה על החלב...

הסוף היה שהבעל שתה את כל החלב שהיה בכוס ו...מת.

וכל כך למה הגיע לו? היכן כתוב בתורה שאם אדם כועס על אשתו, ואפילו שהגיע לדרגה כה נחותה עד שהוא 'קשה ומר' לה, מגיע לו עונש מוות? הלא דבר הוא!

ולענ"ד, הבעל הרע הזה הכין לעצמו את כלי-המוות, כיוון שמסתבר שלאחר שהיכה את האשה האומללה היא היתה מוזילה דמעות מעיניה, ומהדמעות הללו - נוצר הנחש שהמית את הבעל.

לא 'דברי קבלה' אלו, אלא דברי מוסר המובאים בכל ספרי רבותינו, ראשונים ואחרונים, המעוררים את האדם על כך שהוא-עצמו בורא ומכין לעצמו את ההנהגה שינהגו עימו בעולמו.

אם הוא מיטיב עם הבריות, ייטיבו עימו, אך אם הוא מתנהג באכזריות אל הסובבים אותו, ובמיוחד לאשתו, הרי שבמו-ידיו הוא מכין את כלי-המוות שלו.