"אם אני רוצה לזכות לתשובה – אני צריכה להסכים לחוות את הביזיון"

כתוב על אלול: "ועיקר התשובה – כשישמע בזיונו יידום וישתוק".

אם יהודי רוצה לזכות לקירבה אמתית, לתשובה אמתית, הדרך עוברת ב"ישמע בזיונו יידום וישתוק".

הביזיון מפרק לנו קליפות של גאווה ושל תחושת ישות שמרחיקות אותנו מהשם. באת עם ציפייה למשהו, רצית משהו, חשבת שאת משהו, נאחזת במשהו, ופירקו לך את זה. בזיון שבא מבחוץ זה שדברים חיצוניים סודקים לך את התדמית שלך או את הרצון שלך. חשבת שאת משהו ופתאום את חוטפת עם זה ביזיון.

זה יכול להיות בכל הרמות ובכל המישורים. משפט שמישהי אמרה, שאלה תמימה, השוואה שלוחצת לך על יבלת פרטית-נסתרת. הרבה פעמים את מנסה ומתכננת והמציאות כאילו עושה לך דווקא. שום דבר מכל מה שרצית לא מצליח. תדמית עקרת הבית המאורגנת, או האמא הנפלאה, או הרעיה הצדקנית והמסורה – נסדקת. הביזיון של אלול סודק אותה, כי היא נעשתה חונקת מדי בכל השנה שחלפה. באלול נסדקות כל מיני תפאורות כדי שנפגוש את האמת שאיבדנו מאחוריהן, ונחזור פנימה בתשובה...

פשוט ככה זה הולך, קודם מפרקים שקר ואז נכנסת אמת חדשה.

התקרבות אמיתית היא תמיד לא בדרך שחשבנו. כשביקשנו לגדול לא חשבנו שככה זה ייראה כי הציור שלנו בדרך כלל הוא ילדותי ומוטעה. ואם מתוך הביזיון תצליחי לידום ולשתוק יקרה לך משהו עמוק מאוד בנפש, ותרוויחי בענק.

'יידום וישתוק' זה קודם כל ברובד החיצוני: לא להחזיר בחזרה, לא לצאת על השני. קצת יותר עמוק זה בכלל לא להיות מוטרד מהשני, לא לנהל את המאבק מולו. להצטמצם עם עצמך. לאסוף את עצמך. לתת לדבר הזה לגעת בפנים ועוד לא להגיב. לספוג ולהרגיש מה באמת זה עושה לי, במה זה נוגע, את מה זה מקפיץ. להיות רגע עם מה שקורה – לשמוע את הביזיון, בלי לנהל שום מו"מ עם החיצוניות שהביאה אותו.

חטפת בזיון וזה באמת נורא כואב. אבל אם את מוכנה להישאר עם הרגשות שלך, עם מה שעובר עלייך, לא לנהל דיבור חיצוני, לא להתווכח - גם לא עם עצמך - איך הגעת לפה. לידום ולשתוק. להיות לשנייה מרוכזת ברגע הזה, אז את זוכה לתשובה. זו ההכנה הנכונה. ואת תצאי משם למקום חדש שנפתח והוא כל כך עמוק ואמתי.

ישמיע בזיונו יידום וישתוק

יש בזיון שבא מבחוץ, ויש בזיון שבא מבפנים.

יום אחד יצא לי לפגוש את יוחאי ושושי מ'צומת הדרורים' והמפגש הזה פשוט חבט בי. הציפייה שלי ושל הקוראים, היתה שעם הזמן שושי הלכה וגדלה והתעלתה והתקדמה, ויוחאי לא כל שכן, בטח הוא נהיה האדמו"ר של כל האזור שבו הוא יושב.

ואז, לרגע, פגשתי אותם. ולהפתעתי – במקום לראות אותם עוד יותר מדהימים, מצאתי אותם הרבה יותר גמורים... ראיתי את יוחאי מותש, כמעט מחוסל, יושב שם על הסלעים. בקושי יש לו כוח לזרוק לדרורים את הזירעונים בישיבה... והוא אומר להשם שאמנם אנשים ממשיכים להתרגש ממנו, אבל את האמת רק הוא יודע. שלושת רבעי ממנו כבר פלסטיק, רוב הדיבורים שלו מהשפה ולחוץ. שנים שהוא לא חי חיים חדשים.

ושושי, המדהימה, שבספר לא הבינה את השכנה שלה: "מה הבעיה, למה צריך להביא מהעיר כל מיני מותגים - נעל שמתאימה לגרב שמתאימה לחולצה שתואמת את הסרט שעל הכיפה..? נו, באמת, הילדים שלי פחות חמודים אם הם לובשים מכנסיים מהסופר בעשרים ותשע תשעים וחולצות טריקו עם פסים בתשע עשרה תשעים? מה פתאום! הם חמודים אותו דבר".

אז שושי, אני חייבת להגיד לכן שהיא כבר לא כל כך אוהבת את הטריקו'אים האלה עם הפסים. היא כבר יותר מתמצאת ויודעת שיש דברים באיכות יותר טובה, שגם נראים אחרת, יותר עדכניים ויותר מחמיאים.. אז כשאשתו של נוח נוסעת לקניות, היא נותנת לה רשימה של מידות ובקשות. היא כבר לא קונה בבאזרים...

במקום שזה ייראה כמו באגדות, שעם השנים גדלנו והתקדשנו ולמדנו לתפוס מלאכים, מתברר שהחיים דווקא כיסו אותנו בעוד שכבות של הסתרה עם עוד כמה חנויות שפתחו לנו ליד הבית..

כל מיני דברים קורים ואני מוצאת את עצמי ממש בלהיפך. וזה הביזיון הכי גדול. כי אני מאמינה בדברים האלה. אני יודעת שאני רוצה יותר אמת ולשמור על הכוחות ועל הנוכחות. אני רוצה לעמוד מול העולם. אני רוצה להתרחק ממנו ולגדול מבפנים. אני רוצה את הדברים הכי קדושים. אבל מצד שני כשאני מסתכלת באמת אני רק רואה איך העולם לוקח ממני ביסים.

אם אני רוצה לזכות לתשובה אני צריכה להסכים לראות את הביזיון. לא להכחיש את המקום שלי. כי אם אני אכחיש אני לא אלך לשום מקום. והנכון הוא להודות. יהודי מודה על האמת. זה מה שלוקח אותו הלאה: "תראה ריבונו של עולם, תראה. היה זמן שהייתה לי מדרגה, אמונה, הנהגה, אבל איכשהו הכל נעלם ועכשיו אני במקום אחר. אז אני אגיד לך איפה אני עכשיו, למרות שזה לגמרי לא מחמיא ולא מתאים לרמה של הנאומים שלי... אבל מה אני יכולה לעשות? לשקר? להכחיש? להתנגד? מה אני יכולה לעשות חוץ מלקבל את זה שאנחנו כל פעם קצת יותר קטנים ממה שחשבנו קודם, ושהשנים דווקא לא הטיסו את יוחאי לגבהים אלא עשו אותו יותר אנושי ועייף?"

האמת היא שהקטנות הזאת היא גדלות אמיתית. תכלית העלייה היא ירידה. ככל שבנאדם מתקדם בעבודת השם שולחים אותו לחפור יותר למטה. "יופי, אשריך, את היהלומים שהיו על הרצפה - הרמת. ואת היהלומים שגרדת מהחול – גם כן הרמת. כבר חפרת גם עם הבהונות את כל התלוליות שהיו לידך והרמת מהן את היהלומים. כעת אתה חייב לרדת עוד יותר למטה, גם שם מחכים יהלומים".

זה לא סתם דיבור, היהלומים האלה. כל מצב נפשי שאנחנו עוברים דרכו ונחלצים ממנו, מתקן ומרפא דברים שממתינים לנו בתוכנו משנים קדמוניות:  בנפש, ברוח, בנשמה ובכל העולמות עד אין שיעור.

לכן זה הגיוני שאם יוחאי הוא מדהים, אז השנים שעברו לא עשו אותו יותר סופר-סטאר, אלא יותר צוללן בשכבות הכהות והתת קרקעיות. העבודה שלו הייתה מאוד נכונה והוא מיצה אותה. כעת הוא מיואש מעצמו ומהכל כדי  שמהייאוש החדש הזה הוא ימצא גאולה חדשה, יותר עמוקה. ישמע בזיונו, יידום וישתוק.. ויגדל!