מה עושים כשלא מצליחים להרגיש אלול בלב?

שני הדיבורים על תשובה - "ישמע בזיונו יידום וישתוק", ו"אנא זמין למהוי", מחוברים ביניהם, אחד מביא לשני: בכל פעם שאת מסכימה לקבל את הביזיונות ולוותר על כל התאוריות (המדומיינות) הישנות, את זוכה לרגע הזה, של "אנא זמין למהווי". את זוכה להתהוות.

במשך שנים, הילדים שלי היו מתחילים את השנה בצורה מדורגת במעון ויז'ניץ הנפלא בהר נוף. ההתחלות האלה היו נותנות לי שעה, ולפעמים גם שעתיים, ביער הסמוך למעון. היו לי שם התבוננויות אלוליות ספוגות תפילות של התחלה, של התחדשות, של גננת חדשה ובית ספר חדש ותלבושת חדשה וגם אני אחרת... והנה שוב בא אלול ומעון של תחילת שנה ואני מתכננת שעה קסומה של אלול ביער בבוקר... ואני מודיעה לכולם: "מחר אני יוצאת בעשרה לשמונה, לפני עשר וחצי אני לא חוזרת..", ולעצמי אני אומרת: "תחזיקי מעמד עד לשעתיים האלה".

ואני מגיעה לשעתיים האלה עם כל הציפיות, הרי זה הזמן והמקום שהסרטים היפים קורים לי. אני באה עם כל הציפייה לנשום נשימה עמוקה אחרי כל המרוץ של החופש והבית והיומיומיות. אני באה כדי לתפוס את ההתחדשות של אלול... אבל פתאום זה לא קורה יותר. אני מחפשת את החוויה שהייתה, נושמת נשימות עמוקות עד שמתפוצצת לי הסרעפת ואני לא מרגישה אלול בשום מקום. אני מרגישה שאין כאן שום דבר.

אז קודם כל הראשוני-האוטומטי זה למצוא מי אשם: "אוי, אני יושבת בשמש, אני אעבור לצל. אוף, כל הזמן עוברים הרכבים של התלמוד תורה. פעם היה פה שקט, עכשיו סללו מין שביל שנוסעים בו רכבים. ואיזה מין הורים! ביום השני ללימודים מביאים ילדים בתשע ועשרה? מה ההזנחה הזאת?! עוד הורה מאחר. עוד ילדים מאחרים. מה הסיפור שלהם? טוב. אני הולכת למקום אחר. אבל עקרו משם את הספסל... ובספסל ההוא יש שוב שמש והשלישי מלוכלך מפירות של תאנים".

הנטייה הראשונה היא לחפש את מה שנאבד לי במציאות החיצונית. כנראה לא כיוונתי את עצמי נכון. השמש או הצל או התאנים. חצי שעה מתוך השעה עוברת על המאמץ לחפש בכוח את החלום שנעלם. צריך הרבה אומץ כדי להודות ולהגיד בפשטות: "לא יודעת מה להגיד, לא נפתח לי הלב".

כל כך התרגלנו לרַצות, מאז שהיינו קטנים, שממש קשה לנו להודות ברגשות אמתיים. לפני הכל אנחנו מרגישים אשמים ונבוכים. אם זה לא מסתדר לפי הצפי החיצוני, אני מיד בטוחה שאני לא בסדר. אני מיד מתחילה להרגיש אשמה.

בבוקר הקשה והמיוחד ההוא ביער, הרגשתי כאילו יש את השער של אלול ובדרך אליו יש עוד כמה שערים ואני אפילו לא מאחורי אלה שמאחורי; הרחק הרחק היתה איזו הצטלבות שבילים ושם טעיתי ולקחתי שמאלה, ואחר כך עוד שמאלה ועוד אחד ועכשיו אני זרוקה אלפיים קילומטר משם.

איך חוזרים?

אני מוכנה להיות

כשהבנתי את מפת הדרכים המדומיינת הזאת שיש לי בתוכי ושאני מרגישה זרוקה כל כך רחוק מאלול, הרמתי ידיים ונכנעתי ואמרתי: תראה, ריבונו של עולם, בכלל עוד לא זכיתי להגיע לאלול. נעלמתי הרבה הרבה קודם. כעת אני סתם בשום מקום...

אבל ברגע שאמרתי את המילים האלה נפתחה לי הסתכלות חדשה. בת קול פנימית שאלה אותי בלב: מבחינת האמונה, מה למדנו, שהשם נמצא במקום מסוים, עם לוח קבלת קהל, משרד וכתובת ידועה שצריך להגיע דווקא לשם, או שהשם איתך בכל מקום, איפה שאת נמצאת?

את זוכרת את הדיבור על זה שבכל מקום שיהודי נמצא, יש כבוד אלוקי ששייך דווקא לשם?

הצדיקים אומרים שיש שני "איה". יש "איה מקום כבודו" ויש "איה השה לעולה". ושני ה"איה" הם אותה בחינה. כאשר יהודי מסכים להיות איפה שהוא ולחפש את השם בלי שקרים ובלי גאווה, "איה מקום כבודו"?

בעצם השאלה הזאת הוא זוכה לבחינה של "איה השה לעולה". הוא מתקן תיקון ענק. הוא מקריב קרבן. איזה שה הוא מקריב? את שה הדמיונות והאשליות, שה הגאווה והאחיזה... קרבן ענק.

אדם יכול לפגוש את הדיבור הזה בכלא בהודו. אדם יכול לפגוש את הדיבור הזה כשהוא בקשר עם גויה. אדם יכול לפגוש את הדיבור הזה דקה אחרי שהוא רצח יהודי רחמנא ליצלן, ואדם יכול לפגוש את הדיבור הזה גם בציפייה לתפילה הכי קסומה ביער. לקבל את זה שאין לי מושג על איזה אלול דיברתי פעם. מה שהיה פעם התברר כלא רלבנטי, כעת אני צריכה להיוולד מחדש.

אם אני אתחיל לחשוב איך אני אורזת את כל החפצים ומתנצלת על כל הטעויות ועל כל השטויות שהביאו אותי לשם ומתחילה לחזור, אני רק אלך לאיבוד. לעומת זאת, אם אני אבין שהשם נמצא בכל מקום ואסכים לזמור את החוטים של הדמיון שגורמים לי אי שקט ופשוט להיות בהווה, להסתכל ולהגיד: ריבונו של עולם, עכשיו אני פה, בלי התרוממות הרוח ובלי אוויר מלטף ובלי כל העומק הרומנטי הזה שהרגשתי בשנה שעברה. עכשיו אני כאן כמו איזה חרס הנשבר.. מה לעשות, אז אני אדבר איתך ככה".

הנה נולד לו רגע של 'אנא זמין למהווי'. הנה הרהור תשובה שהגיע בציור שונה לגמרי ורחוק מכל הציפיות, אבל הוא אמיתי. הנה השער לאלול היום הזה.