הרופאים אמרו: "אין סיכוי שתשמרי טהרה ותצליחי להיכנס להריון", אבל שירז התעקשה

אם הייתם פוגשים את שירז ובעלה ביום חתונתם, הייתם רואים את האנשים המאושרים ביותר על פני אדמות, שניהם נישאו בגיל יחסית מאוחר ואחרי לא מעט התמודדויות, אך שניהם גם הרגישו שההמתנה הייתה משתלמת, והנה, הם יזכו סוף-סוף להקים משפחה.

"היינו בטוחים שמיד אחרי החתונה ניכנס להריון", מספרת שירז, "בכלל לא העלינו בדעתנו שיכול להיות אחרת". אלא שחלפו שנתיים וחצי וכאשר לא היה עדיין כל חדש, התחילה שירז להבין ששעון החול אוזל, והלחץ בבית גדל.

"אני יודעת שיש זוגות שממתינים יותר מאתנו, וששנתיים וחצי הם בעיניהם צחוק, אבל אצלנו זה היה קריטי, כי כבר הגעתי כמעט לגיל ארבעים, וכל יום שעבר היה עבורנו משמעותי ביותר", היא מספרת. "באופיי, אני כל כך אוהבת ילדים, וכל חיי חלמתי על המשפחה שאקים. פתאום, כשהבנתי שיש לי בעיה, התהפך עליי העולם ואין לי מילים כדי לתאר את הצער שעבר עליי. לא הייתי מסוגלת לצאת לרחוב ולראות נשים בהיריון, לא יכולתי לראות תינוקות בעגלות, ניתקתי קשרים עם חברות שלי שילדו, כי פשוט לא הצלחתי לאחל להן מזל טוב.

"בשלב מסוים", היא ממשיכה, "החלטנו, בהמלצת הרופאים, להתחיל בסבב של טיפולים. במהלך אותה תקופה היו מספר פעמים שבהן היה נראה שהטיפול הצליח והנה, גם אנחנו בדרך לזכות בילד, אך כגודל הציפייה, כך היה גודל האכזבה, ואז הייתי חוזרת הביתה ובוכה במשך שעות. מה לא הייתי מוכנה לתת באותם ימים כדי שיהיו לי ילדים? הייתי מוכנה לעשות בשביל זה הכל".

החלטה אמיצה

שירז, כאמור, הייתה מוכנה לעשות הכל למען הגשמת החלום, והכל, זה אומר גם לשמוע לבעלה שקם באחד הבקרים והודיע לה באופן מפתיע: "מהיום אני מתחיל להניח תפילין ואת מתחילה לשמור טהרה".

"מי שלא מכיר את בעלי, אינו יכול להבין עד כמה שזו הייתה החלטה מפתיעה", היא מציינת, "בעלי הגדיר את עצמו תמיד כאדם חילוני, אתאיסט, והוא היה אוכל ביום כיפור באופן חופשי, וסועד בלי בעיה במסעדות של טרפות. לא הייתה לו שום זיקה ליהדות, אבל פתאום הגיעה ההודעה הזו מצדו, ואני, אחרי שנדהמתי, דווקא התחברתי אליה. כי חיפשתי משהו רוחני להיתלות בו, משהו שיוכל לתת לי כוח. החלטתי שאני מתחילה לשמור טהרה".

אלא שאז שירז נתקלה בבעיה: לא היה לה מושג איך בכלל מתחילים לשמור על המצווה החשובה הזו. "הייתי כל כך בורה בעניין", היא אומרת. למזלה, אחת החברות הטובות שלה היא אישה דתייה, ושירז פנתה אליה וביקשה לקבל הדרכה. "החברה הפנתה אותי לרבנית שפועלת דרך מחלקת 'מתחברות' מטעם הידברות, וזה היה הצעד הנכון ביותר שעשיתי בימי חיי".

קולה של שירז רועד כאשר היא מדברת על כך: "יצרתי קשר עם הרבנית, והיא שוחחה איתי בכזו לבביות, ובחום אמתי. היא התעניינה במצב שלי באמת ובתמים, לא ניסתה לכפות עליי כלום, אבל חיזקה אותי כל כך. כשסיימתי את השיחה אתה כבר היה ברור לי שאני מתחילה לשמור על טהרת המשפחה, והיא, בעדינות וביעילות, גם התקשרה מידי פעם כדי להזכיר לי את ההלכות, ושלחה לי מסרונים כדי לעודד אותי. הרגשתי שהיא הופכת להיות החברה הכי טובה שלי".

ניסיון של התמודדות

אלא שעל אף ששירז ציפתה לכך שברגע שתתחיל לשמור על המצווה, היא תראה ישועות גדולות, חלפו מספר חודשים ללא כל בשורה חדשה, ואז היא נקראה עם בעלה לשיחה אצל הרופאים. "הרופאים הבהירו לנו באופן חד משמעי, שלא נצליח להיכנס להריון, כל עוד נשמור על טהרת המשפחה", מספרת שירז בדמעות. "הם עשו לנו חשבון שזה פשוט לא מתאפשר, ונתנו לנו להבין שעומדות בפנינו שתי אפשרויות: או ילד או טהרה".

ומה עשיתם?

"האמת? בזמן שישבנו מול הרופאים הנהנו שנינו בצייתנות, כי באמת חשבנו שהם צודקים והבנו שיהיה עלינו לוותר על המצווה החשובה, אבל ברגע שיצאנו מהמרפאה התקשרה אליי הרבנית. פתאום נזכרתי ששיתפתי אותה בכך שיש לנו פגישה עם הצוות הרפואי, והיא רצתה לשאול מה נאמר לנו ומה אנו עושים. סיפרתי לה על ההתלבטויות שלנו, והיא השיבה לי במשפט כל כך מחזק: 'את באמת חושבת שלריבונו של עולם יש קושי להביא לך ילדים? הרי רחל אימנו הייתה עקרה, ובכל זאת הקב"ה פקד אותה בילדים. להיפך – דווקא כעת, כשאת שומעת דברים כאלו מהרופאים, את צריכה עוד יותר להתחזק ולהבין שהמפתח לישועה נמצא רק בידיו של הקב"ה".

ועדיין, שירז מציינת שההתמודדות לא הייתה קלה בכלל, ובעלה והיא עברו ייסורי נפש נוראיים. "בעלי אמר לי שהוא משאיר לי את ההחלטה, ושאנהג כרצוני. התלבטתי המון ובשלב מסוים אמרתי לו שמבחינתי ההחלטה התקבלה – אני ממשיכה לשמור על המצווה, ואני מאמינה באמונה שלמה שהקב"ה ינהג כרצונו – אם הוא ירצה להביא לנו ילדים, הוא יעשה זאת גם במצב כזה, ואם לא – אז כנראה שפשוט לא מגיע לנו. האמת היא שבשלב הזה כבר התחלתי לחשוב על אימוץ או על אומנה, הייתי בטוחה שאין סיכוי שנזכה, אבל לא דיברתי על כך עם בעלי, כי לא רציתי לייאש אותו".

במשך תקופה של מספר חודשים המשיכו שירז ובעלה לשמור על המצווה. "עשינו זאת ממש עם דמעות בעיניים, והדבר היחיד שהחזיק אותי באותה תקופה היו הטלפונים והמסרונים של הרבנית", היא מספרת. "גם כשהגיעו הימים שבהם לדעת הרופאים היה לנו סיכוי להיפקד, ידעתי שאני מוותרת על כך כדי לשמור על המצווה, כי הבטחתי לרבנית, הבטחתי לבוראי, ואני חייבת לקיים את ההבטחה שלי".

סיפורה של שירז מסתיים באופן מרגש ביותר. "האמת היא שלא חשבתי בכלל שיש לי סיכוי להרות, והכנתי את עצמי לאכזבה, אבל הקב"ה הראה לי שהוא מסוגל לעשות הכל, ולפני שנה זכינו בחסדי שמיים לקבל את הבשורה המשמחת ביותר בעולם - הטיפול הצליח".

החל מהחודש השלישי להריונה, הייתה שירז בשמירת הריון בדרגת סיכון גבוהה ואושפזה בבית החולים. חלפה עליה תקופה מדאיגה ומלחיצה, עד שלפני כשלושה חודשים, בגיל 41 היא זכתה לחבוק את בנה הבכור. "קראנו לו מתנאל", היא מספרת, ובשלב זה מרשה לעצמה לדמוע, "כי הוא מתנה אמתית, מתנה מהק-ל".

מח' מתחברות – טהרת המשפחה לפניות, הכוונה וייעוץ: 02-6301516, מייל mit@htv.co.il