"הרעיון היה להביא יהדות לתל אביב, ולהגיע לאנשים הכי רחוקים"

לפני כמה שנים הוזמן מאיר דורפמן ליום מיוחד שנערך בקייטנה מושקעת של ילדי עובדי אוניברסיטת תל אביב.

הוא הגיע להרצות בתוכנית בשם "הכר את האחר". למרבה המבוכה, דורפמן ה"אחר" עלה לבמה אחרי בדואי שלימד על תרבות בדואית. הוא עלה עם הטיקט של "חזן יהודי", ועוד דתי.

בקיצור, סוג של נשיונל ג'יאוגרפיק.

"משהו כזה. זה היה יום שישי, לכן החלטתי לערוך קבלת שבת. שרנו כמה שירי שבת נוגעים, ושאלתי 'מי אוהב את השבת?'. הרבה ילדים הצביעו וסיפרו למה הם אוהבים את השבת. בעיקר משכה אותי תשובה של ילדה אחת, שאמרה 'אני אוהבת את השבת מאוד, בגלל שביום הזה אפשר לדבר עם אבא'. שאלתי מה אביה עושה והאם הוא מגיע הביתה פעם בהרבה זמן. היא ענתה שהוא מגיע הביתה כל ערב, אבל זה קורה אחרי שהיא כבר הלכה לישון, וגם אם לא - היא מרגישה שאין לו סבלנות לשמוע אותה. היא ראתה על פניי הבעת צער, ואז כמו לנחם אותי, עם חיוך גדול על הפנים, היא אמרה 'אבל זה בסדר, עוד מעט ההורים שלי מתגרשים, ואז יהיה לו יותר זמן אליי. כל החברות שלי בכיתה אומרות את זה, שאחרי הגירושין לאבא יש יותר זמן אליהן'".

רק בשביל האהבה

הסיפור הקטן והכואב הזה הוא רק אחד משק של סיפורים שנאספו על ידי מאיר דורפמן ב-46 שנותיו. הוא נשוי ואב לחמישה, מתגורר בפסגת זאב, למד בישיבות שונות, ובנוסף לכך מתפרנס בעיקר מהופעות חזנות שונות בארץ ובעולם. הוא למד מוזיקה כבר בילדותו, התמקד בעיקר בנגינה, אבל אז עבר לשירה ולחזנות ("עשיתי בחזנות מסלול שבדרך כלל אנשים מתעצלים לעשות. לקחתי המון שיעורים ולמדתי מחזנים רבים"). עד היום הוציא לאור כמה אלבומי חזנות, ואלבומים אחרים של לחניו לשירי הרב קוק הקליט והפיץ במסגרות מצומצמות מאוד.

עד כאן הדברים הסטנדרטיים. יחסית, כמובן. כי דורפמן הוא לא ממש טיפוס סטנדרטי. אנחנו נפגשים בפתח תקווה בשעת ערב מאוחרת, והוא בולט מיד עם הקסקט השחור, החיוך הצנוע וההליכה העדינה. כל אלה לא חושפים את למדנותו, כמו גם קרבתו לתלמידי חכמים מופלגים, מהשורה הראשונה ממש.

אנחנו נפגשים לרגל צאת ספרו 'פעמיים באהבה' (הוצאת סטימצקי), שלמעשה לא נכתב כספר. מדובר באסופת מיילים ותכתובות שניהל עם צעירים תל-אביבים מחפשי אמת, סביב נושאי יהדות, החיים ומה שביניהם. בספר עולות שאלות שמטרידות גם דתיים מבית - מעמד האישה ביהדות, התחושה שעולם המצוות "חונק" וכן הלאה. המעלה הגדולה של דורפמן היא מענה בצורה מאוד רגשית, חכמה, מבינה, ועדיין כזו שלא מתפשרת על ההלכה. למרות הפיתוי ללכת לשם, הוא לא משמש כ"קבלן תשובות", אלא מתייחס לכל שאלה במלוא הסבלנות וההבנה, ומנסה לרדת לעומקם של דברים. "'אוהב את הבריות' הוא ערך בפני עצמו, זה לא כדי לקרבן לתורה", הוא מסביר. "זה לא גימיק. יהדות איננה מוצר לשיווק. מי שמאמין באמת בנשמה היהודית שבכל יהודי, לא צריך לדחוף שום דבר, רק להפגיש את היהודי עם מה שמנעו ממנו. ואפילו אם 'רק' הוספתי אהבת הבריות בזכות הפעילות הזאת, אם הייתה שבירת מחיצות בינינו, אפילו לא מילה אחת ביהדות - דיינו".

ההתחלה – החבר'ה מהמילואים

יש יהדות בתל אביב, בטח גם אתם שמעתם על זה. אפשר להסתכל על זה כטיפה בעיר שמחבקת אליה את תרבות הריק, ואפשר גם כהתחלה של משהו גדול הרבה יותר. דורפמן הוא אחד המייצגים הבולטים והמעמיקים של ניסיונות הקירוב של צעירי תל אביב, בעיקר במסגרת פעילותו ב'המקום', שנוסד לפני כשמונה שנים. "זה קונספט חדש", הוא מספר. "הרעיון היה להביא יהדות לתל אביב, אבל להגיע גם לאנשים הכי רחוקים במירכאות, שיהדות כביכול לא תעניין אותם. הם לא יבואו לשיעור שמוגדר כתורני. בהתחלה מישהי סיפרה לי שכשחבריה מהעבודה שמעו שהיא הולכת לשיעורי יהדות, הם היו בהלם ואמרו 'אה, אז תכף את חוזרת בתשובה? תלבשי חצאית, תתחילי לזרוק אבנים בשבת?'. אפילו התופעה של חבר מביא חבר לא ממש קיימת שם. בדקנו למה צריך להשקיע כל כך הרבה בפרסום, והתברר שאנשים שהתברגו היטב במערכות גדולות שונות, בתחומי המשפט, הכלכלה, התקשורת, האמנות וכו' – פשוט מתביישים להגיד שהם מחפשים דווקא ביהדות תשובות לשאלות הקשות בחיים. הם באים לשיעור, יוצאים בהתפעלות מאוד גדולה מהתוכן של היהדות, מההבנה שליהדות יש אמירה כל כך רלוונטית לחייהם – אבל עדיין מתביישים לספר לחבר'ה".

ואחרי שמונה שנים, מה נשתנה מההיבט הזה?

"היום יש הרבה יותר אמון. מבינים שלכל אחד יש מה לחפש ביהדות. זה גם נעשה באמצעות הרבה אמנים שבאים לשם – קובי אוז, כל הבנאים, ברי סחרוף. עשרות אלפי אנשים כבר עברו דרך 'המקום'".

איך בהתחלה הצלחתם לבנות אמון בקרב הסביבה התל-אביבית?

"בהתחלה, כדי לשבור את אי האמון, בניתי את הקבוצה הראשונה מהחברים שלי מהמילואים שגרים בתל אביב. במילואים אני משרת בפלוגת חי"ר במשך 23 שנים, מאז שסיימתי את ההסדר. שם בכלל הייתה התחזקות בפני עצמה. כשהגעתי לפלוגה, הייתי צריך להילחם על זמנים לתפילה. היום המ"פ כבר מבקש ממני להכניס את זה בלו"ז".

דורפמן מדגים את בניית האמון, שמתרחשת בעזרת סבלנות ואורך רוח: "בשנים הראשונות ב'המקום' הגיעה לאחד השיעורים עיתונאית מעיתון שנמצא חזק-שמאלה מהמרכז. השאלה הראשונה שהיא שאלה אותי, עוד לפני שהתחיל השיעור, הייתה 'מה אתם?'. שאלתי: 'מה זאת אומרת מה אנחנו?'. היא ענתה: 'אני מתכוונת איזה דתיים אתם. אל תיתמם. אתם כיפות סרוגות? אתם חרדים?'. אמרתי: 'אנחנו הכול, אנחנו כולם. אני מרגיש קרוב לכולם. לחילונים, לדתיים, לחרדים'. היא ענתה: 'לא, כי את החרדים אני לא אוהבת. זורקים אבנים בשבת, עושים בלגנים. הדתיים-לאומיים היו פעם אחלה חבר'ה, אבל היום הם עוקרים עצי זית של ערבים'. שאלתי מאיפה היא יודעת כל כך הרבה על דתיים, והיא השיבה: 'מה זאת אומרת, רואים כל הזמן בטלוויזיה'. ברבות השנים היא באה לשיעורים שלי במשך תקופה ארוכה, והיום הגישה שלה ליהדות הרבה יותר מעמיקה ומורכבת".

היום היא שומרת מצוות?

"בשנים האחרונות אני לא כל כך בקשר, אבל יש מצוות שהיא כן מקיימת. היא סיפרה לי בהתרגשות על החוויה שלה ב'המקום' ביום כיפור. תבין, מדובר באישה לא צעירה, שבפעם הראשונה בחייה צמה ביום כיפור, ותיארה את זה כחוויה אדירה".

***

הרעיון לספר 'פעמיים באהבה', מספר דורפמן, נולד מהחיים עצמם. "התקבצו המון מיילים של אנשים ששואלים ומתווכחים. אני מלמד גם במסגרות דתיות, בישיבות ובמדרשות. בשנים האחרונות אני שומע שאלות מאוד דומות, בכל הציבורים ומכל הכיוונים. הבנתי שהנושאים שמעסיקים את אנשי תל אביב, הם למעשה נושאים שמעסיקים את כלל הציבור. ואז חשבתי שאולי יש ערך להוציא את זה כספר. ידידי המשורר יונדב קפלון המליץ לי להוציא ספר כזה דווקא על ידי סטימצקי, כך שהוא יתקבל בציבור החילוני. שלחתי את זה לסטימצקי, והלקטורים כתבו שיש בו יהדות בלי התנשאות. יש בו תשובות שלא אומרות נחרצות 'קבלו את דעתי, כי זו האמת', ושיש כאן סגנון חדש של היכרות עם ההלכה היהודית.

"אגב, רבים אומרים שהספר מזכיר את 'מכתבים לטליה' ואת הספר של חנן פורת 'את ענת אנכי מבקש'. אבל השאלות שם נשאלו לפני יותר מ‑40 שנה, אחרי מלחמת יום כיפור, כשערכים בסיסיים היו משותפים ומובנים לכול. בספר שלי הייתי צריך להסביר למה בכלל משפחה, למה בכלל לגור בארץ, למה בכלל להתחתן עם יהודים, ולמה לא להתגרש ברגע שמיציתי".

איך החלטת אילו נושאים להכניס לספר?

"בחרתי בספר 21 נושאים מתוך אלפי מיילים. מדובר בנושאים שחזרו על עצמם הכי הרבה. יש מישהו שאמר לי שהוא רוצה לתרגם את הספר לצרפתית, אבל הוא רוצה שאסיים קודם את התשובות, כלומר יש תשובות שנגמרות פתוח ולא לגמרי סגור. עניתי לו שזה בכוונה. אני לא חושב שאני צריך להיות קבלן תשובות. אני חושב שצריך להביא את העיסוק בשאלות האלה לאווירה אחרת לגמרי. למשל, כל ההתקפות על רבנים שכביכול לא מבינים את הציבור – אני מנסה להעביר לציבור שמגיע מי הם בכלל הרבנים האלה. לקחתי קבוצה מלומדי 'המקום' לסיור ולפגישה עם הרבנית בתו של הרב אריה לוין זצ"ל. נסענו לביקור בביתה, שהוא אותו בית שגר בו הרב אריה. רציתי שיראו בעיניים באיזה בית גרים אלה שלכאורה מחליטים להם על החיים. רציתי שיבינו מהי חמלה, מהי אנושיות, מהי היהדות. כשאתה בא ממקום כזה, השאלות באות ממקום אחר לגמרי. השפה אחרת לגמרי".

האתגר המרכזי מול באי 'המקום' נובע מכך שבשביל רבים מהם, מדובר במפגש הראשון עם כל מושג ביהדות. כך למשל, בשנה הראשונה תהו בצוות האם לקיים לימוד בליל שבועות. דורפמן החליט לעשות מעשה וירד למטה, במטרה לערוך משאל רחוב. "פניתי אל עשרה אנשים שנראו בעיניי כקהל יעד תל-אביבי טיפוסי צעיר", הוא מספר. "תשעה מתוכם לא ידעו בכלל מה זה שבועות. לא הכירו את החג הזה. העשירי אמר לי: 'כן, בטח אני יודע. זה החג עם העוגות גבינה'. שאלתי: 'יש משמעות לחג? קרה בו משהו היסטורי?'. הוא ענה: 'לא יודע, אוכלים בו עוגות גבינה'.

"חזרתי מהסקר שעשיתי ברחוב לדון במסקנות. היו בדיון אחי הרב אריאל דורפמן, שהוא מנהל ומייסד 'המקום', ונועם קליין, הסמנכ"ל. אני הגעתי עם המסקנה המצערת שאין טעם לפרסם את תיקון ליל שבועות. אבל אחי הוא איש האמונה הגדול, והוא אמר שאם כך - אז דווקא מוכרחים כן לעשות פעילות בחג השבועות, על אף הסיכון. גם הצוות אמר: 'אדרבא, אם לא יודעים – חייבים לעשות משהו'".

כמה הגיעו בסופו של דבר?

"באתי לשם עם המשפחה שלי, ופרסמנו שתהיה סעודה ושתי הרצאות. להפתעתי הגיעו כמה עשרות אנשים. זו הייתה הצלחה גדולה. בשנה שלאחר מכן פרסמנו שיעורים עד הבוקר, בהנחה שלא יהיו משתתפים. בסוף הלילה העברתי סיור על בתי כנסת בתל אביב, וגם על חסידויות בתל אביב. הלילה התחיל עם 100 אנשים, והסתיים בעשרות אנשים. בפעם האחרונה היו במשך כל הלילה מאות אנשים. הלילות האלה הסתיימו בתפילת שחרית נלהבת".

"גדלתי בסביבת תלמידי החפץ חיים, החזון איש ושאר גדולי ישראל"

התהליכים שדורפמן מספר עליהם בעיניים נוצצות, מקוטלגים לא פעם תחת המושג "חוויות". אני תוהה באוזניו האם היהדות לא הפכה לעוד דבר טרנדי של טיסות לאומן, הפרשות חלה ושאר דברים מהנים, כאשר במקביל קיום המצוות באופן פשוט, מתון ולא צבעוני, הולך ונזנח. איפה התפקיד שלנו במגמה הזאת?

כמו כל יהודי טוב במיוחד, דורפמן עונה על השאלה הזאת לא בשאלה, אלא דווקא בסיפור. "את רוב שנות ילדותי ביליתי בבית המדרש של הפרושים בגבעת שאול", הוא נאנח ונמתח אחורה. "גדלתי בסביבת תלמידי החפץ חיים, החזון איש ושאר גדולי ישראל. אחרי הרבה שנים מאותם ימים, פגשתי את אחד מהאברכים הליטאים שהיו שייכים לדור הצעיר, ולמדו באותו בית מדרש. הוא שאל אותי מה אני עושה היום. אמרתי לו שאני זמר, חזן, מופיע בקהילות יהודיות בעולם, ובעיקר עוסק בקירוב. הוא נאנח ואמר: 'איזו אכזבה. בשכונה אמרו שתהיה דיין גדול. ראו אותך לומד הרבה. עכשיו אתה הולך בעיקר לתת לאנשים תחושה טובה של חוויה. 'הדלקתי נרות שבת', 'הנחתי תפילין', 'הפרשתי חלה' – אין בין זה לבין יהדות ולא כלום. אתה חושב שאתה מקרב אותם? שהנחת התפילין הזאת שווה משהו?'.

"עניתי לו: 'קודם כול, אני לא יודע חשבונות שמיים. אדם שצם ביום כיפור ונזהר מאיסור כרת, זה בכל אופן בעל ערך בעיניי'. קשה לי להאמין שהוא השתכנע, אבל אחר כך השארתי לו ספר למדני שכתבתי על מסכת כתובות. אני יודע שלא שכנעתי אותו, אבל זה לפחות הראה לו שאני ממשיך ללמוד. אני מקווה שעודדתי את רוחו במעט".

ועדיין, באמת יש צדק בטענה שהדור של היום מחפש פחות מחויבות ויותר חוויות.

"אחד הקשיים המובילים בתל אביב, ובכלל בעולם המודרני, הוא מחויבות. זה בכל תחום. בספר כתבתי על ידיד שלי, שהוא מורה לכינור בתל אביב. הוא מספר שבשיעור פרטי ראשון בכינור, אמר לו הזאטוט, בן של חבר כנסת, בשלב שבו רק לומדים איך להחזיק את הכינור: 'אבל בא לי להחזיק אחרת'. המורה אמר לו שלא כך מחזיקים. הזאטוט ענה: 'אני אקבע איך מחזיקים, כאן זו דמוקרטיה'. זו דוגמה מייצגת, כי היום יש רצון לתוצאות בלי עבודה. זה קורה גם בפעמים שבהן אני נותן שיעור, בא מישהו ואומר לי: 'וואו, איזה פיצוץ. בדיוק דיברת על מה שמעסיק אותי'. מתוך השיחה שנוצרת, אני בטוח שהוא הפך להיות תלמיד קבוע. בינתיים הוא נעלם לי. אחרי שנתיים הוא כותב לי מייל. מסתבר שדווקא בגלל שזה היה טוב, הוא מיצה. עבר לחוויה הבאה. אז איך בונים מחויבות ורציפות? בציבור הדתי ידוע שאל"ף בי"ת של לימוד זה התמדה. אז מה עושים? נכון, יש כאלה שנתפסים חזק ומתמידים, ובמשך שנים לא עוזבים. אבל האחרים – לפחות פתחתי אצלם משהו, והיה זה שכרי.

"חוץ מזה, יש אנשים שעוברים תהליכים עמוקים. כל אחד לוקח מה שלוקח. כל אחד והחשבון שלו. נכון שרוב התלמידים חזרו בתשובה ושומרים שבת, אבל אף פעם לא אמרתי לבן אדם: 'אסור לעשות את זה, תשמור שבת, תעשה כך וכך'. זה עלול גם להרתיע".

יהיו כאלה שיטענו שדווקא במקום שלך, זה בעייתי מאוד לא לנצל את היכולת להשפיע בצורה יותר ברורה ומיידית.

"אתה מדבר כנראה על ציבור מסוג אחר. אני לא יודע איך לתאר את הציבור בתל אביב, אבל קח דוגמה: יום אחד הגיעו צעירים שהציגו את עצמם כצעירי מרצ. שאלתי איך הגיעו, הם אמרו: 'אחד החבר'ה שלנו אמר שהוא ייקח אותנו למועדון שמאוד נהנה ממנו. שאלנו איזה מועדון, והוא אמר 'תבואו – תראו'. באותו יום לימדתי את פרשת השבוע שלח. כל החוויות של החרדה האנושית והפחד האנושי מקופלים בפרשה. זה רש"י על התורה, לא צריך הרבה מעבר לכך. הם יצאו בהתלהבות גדולה מאוד, ושוב עם האמירה שחוזרת ונשנית בפי רבים: 'לא ידענו שזו היהדות'. הם הודו מאוד לבחור שהביא אותם לשיעור, ושוחחו איתי במשך שעה וחצי. לצעירים כאלה אבוא ואטיף?

"שנית, אני לא חושב שאנשים טיפשים. מי שמחפש דרך לשמירת הלכה – הוא ימצא את מי שיעודד אותו. היום תהליכים הם מאוד ארוכים. יש לי תלמיד שבא אליי אחרי חמש שנים שהוא התחיל ללמוד חסידות, ואמר לי ביוזמתו: 'אני מרגיש שאני מדבר באוויר. יודע הרבה דברים תיאורטיים, אבל במעשי אני כלום. אני רוצה שתדריך אותי בעניינים מעשיים'. מכיוון שהוא שאל, הדרכתי אותו בכל הפרטים ועודדתי אותו וסידרתי לו חברותות".

אולי אם היית מעודד את צעירי מרצ, גם הם היו מתרצים?

"הם לא בנויים למחויבות לא רק ביהדות, אלא בשום תחום. זה הדור. מי שיבין את חשיבות המחויבות, יגיע גם להלכה. אחד שהתחיל לשמור שבת אמר שלא קשה לקיים את כל ההלכות, אבל השעמום של השבת, במשך 25 שעות, כן קשה לו. עניתי לו שהוא צריך ללמוד לחוות את החוויה של השבת. ארגנתי לו מקומות לשולחן שבת, מקומות של תפילה שיתאימו לו. היום הוא פעיל באחד הגרעינים התורניים בארץ.

אתה מנסה לפשט ולהסביר את ההיגיון היהודי גם למי שמאוד רחוק מכך. היו מקרים שבהם לא הייתה לך תשובה מספיק משכנעת?

"היו מקרים שהייתי צריך ללמוד את הסוגיה שוב. גם אצל רבותיי, לא תמיד נתנו לי תשובות מן המוכן. כשהייתי בא עם שאלות אל הרב נויברט, מחבר 'שמירת שבת כהלכתה', הוא היה אומר 'לך תביא ספר מהספרייה ונלמד ביחד'. זו שיטה חינוכית. שאלתי את חתנו הגרז"ן (הרב זלמן נחמיה גולדברג – ד"כ) לא מעט שאלות, והוא הרבה פעמים לא אמר את התשובה, אלא אמר 'זה שו"ת רבי עקיבא איגר מפורש, תעיין שם'. ולפעמים הוא ישאל 'מה הסברה שלך?'. ככה לומדים".

והלימוד בתל אביב, מתברר, חייב להיות אחר. בעיקר כשהלומדים לא תמיד מבינים את השפה. "בסוף אחת הסדנאות שערך אביתר בנאי למוזיקאים, הנוכחים אמרו לו: 'בואו נלמד קצת גמרא. אנחנו רוצים לדעת מה זה'", נזכר דורפמן בסיפור נוסף. "הוא ישב איתם בלובי, והם התחילו עם קושיות. ואז הוא קרא לי ואמר: 'בוא רגע מאיר, איך אתה מסביר את 'האישה נקנית'? מה, היא חפץ?' הסברתי שהמושג קניין בעברית והמושג קניין בלשון חז"ל, הם שפה אחרת. אישה אינה חפץ, היא לא רכוש ולא נקנית. מעשה קניין הוא החלטה של גמירות דעת. האיש אכן מוביל את התהליך, כי הוא זה שמתחייב. וכשהוא מתחייב – הוא צריך לקבל החלטה מתוך גמירות הדעת. זה ההסבר הכי פשוט לסוגיה. הבחורים קיבלו את זה. אבל איפה הם עוד ישמעו פירוש ברור כזה? צריכים לתרגם את התורה לשפה של הדור, וזה פרויקט ענק. הלוואי שהספר החדש יהיה סוג של התחלה. יש לי סדרה של ספרים שעומדת לצאת לאור בשם 'מרבדים', על רוב מסכתות הש"ס. שם נמצאים היסודות הלמדניים האלה. ואולי גם זה יועיל בכל הנוגע להנגשת התורה".

פורסם בעיתון "בשבע".