ואהבת לרעך כמוך - במיוחד בתקופת בין המיצרים

ידוע הדבר ומפורסם העניין, שִׁימֵי בין המצרים [מי"ז בתמוז ועד ט' באב ועד בכלל] – ימים קשים הם לעם ישראל.

מאז אותה "בְּכִיָה שֶׁל חִנָּם" שבכו בני ישראל במדבר, בט' באב, לאחר שהאמינו לעשרה מתוך שנים עשר המרגלים, שהניאו אותם מלהיכנס לארץ ישראל, כמובא במדרש (במדבר רבה פר' שלח אות ט"ז), וז"ל: שֶׁבָּכוּ בְּלֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב, וְאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָה שֶׁל חִנָּם לְפָנַי, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת, וּמִן אוֹתָהּ שָׁעָה נִגְזְרָה עַל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁתִּתְחָרֵב, עכ"ל. מאז, הפך היום הזה ליום קשה לעם ישראל – בכל הדורות. מאורעות קשים ביותר התרחשו ביום קשה זה, והקשים מביניהם – הלא הם שני חורבנות בית המקדש – שאירעו באותו תאריך, בעוונותינו הרבים, בהפרש של ארבע מאות ותשעים שנה זה מזה. ומאז החורבן השני – נותרנו בגלות, קרוב לאלפיים שנה, על כל המשתמע מכך; ומי יוכל למנות את הצרות הרבות: השואות, הגרושים, הגזרות הקשות, הנדודים, עלילות הדם, לקיחה בשבי, העלאות על המוקד, וההתעללויות בזקנים, נשים וטף, שעבר עמנו הקדוש, לאורך הגלות הארורה הזו – מעשים שאין הדעת סבלתם. אלא, שאין לנו להאשים אלא את עצמנו, להתוודות, ולומר את אשר אמרו השבטים הקדושים – אחי יוסף (בראשית מ"ב כ"א): "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ", שהרי: הקב"ה – "הַצּוּר תָּמִים פָּֽעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט; אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים ל"ב ד'):

השאלה שעולה מאליה היא: מה ניתן לעשות, כדי לתקן פגם עתיק זה?

והתשובה לשאלה זו היא: כדי לתקן את הפגם – צריך להבין תחילה מהו!

כדי להבין – הבה נעיין במעט מדברי גדולי הדורות – שהם לנו לעיניים:

כתב הרמב"ם (הלכות תענית, פרק חמישי):

א) יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ו מ')"וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם" וְגוֹ':

ג)  וְתִשְׁעָה בְּאָב חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ בּוֹ: נִגְזַר עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה וכו', וּבוֹ בַּיּוֹם הַמּוּכָן לְפֻרְעָנוּת חָרַשׁ טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת הַהֵיכָל וְאֶת סְבִיבָיו לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר(ירמיה כ"ו י"ח,מיכה ג' י"ב): "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ": עכ"ל.

וכתב השל"ה הקדוש (מסכת תענית פרק "תורה אור" אות נ"ז), וז"ל:

דבר זה נרמז בתורתנו הקדושה וכו', כי בית-ראשון חרב בעוון עבודה זרה (יומא ט' ב') וכו', גם בבית שני שלא היו עבודות זרות, כי כחלוה [בִטְלוּהָ] אנשי כנסת הגדולה וכו', כמבואר באגדה (יומא ס"ט ב'), וכו'. כי בית-שני נחרב עבור עוון שנאת חִנם (יומא ט' ב'), ועדיין לא נטהרנו, בעוונותינו הרבים, מזה העוון, על כן – בן-ישי לא בא עדיין. כלל העולה: חטא בית-ראשון – מחמת עבירות שבין אדם למקום, דהיינו עבודה זרה, והוא היפך מ"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל-לְבָֽבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶֽךָ" (דברים ו' ה').  וחטא בית-שני – מחמת עבירות שבין אדם לחבירו, דהיינו שנאת חִנם, שהוא היפך מ"וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), עכ"ל.

לאחר שלמדנו, מדברי הרמב"ם (שם), שכל אחד משני החורבנות, והגלות שאחריו – אירעו לנו מחמת – "מַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה". ומדברי השל"ה הקדוש למדנו, שבעוון בית-ראשון, שהיה עיקרו: "עבודה זרה" – גלינו שבעים שנה בלבד. ואילו, בעוון בית-שני שעיקרו: "שנאת חנם" – גלינו אלפיים שנה בקֵרוּב, ועד היום אנו בגלות. ועוד, ידוע שחומרת העונש נובעת מחומרת העוון; נמצא, שעוון בית-שני שהוא "שנאת חנם" – חמור הרבה יותר מעוון "עבודה זרה".  אלא, שאם נעמיק בדברי השל"ה הקדוש – נבין, שלמעשה, בסוף דבריו – גילה לנו השל"ה הקדוש, את ה"מפתח" שעל ידו נוכל לתקן את העוון החמור, שבגִינוֹ אנו עדין בגלות. כלומר: מתוך כך שאמר שעוון זה: "הוא היפך מ'וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ'" (ויקרא יט, יח) – מוכח שע"י קיום: "וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ" – יבוא התיקון, ובעזרת השי"ת, נזכה לגאולה הנכספת.

הפסוק: "וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ", ידוע ומפורסם בכלל ישראל, אלא שקודם דברנו אודותיו – חייבים אנחנו לבארו.  בפירושו של רש"י לתורה, מובא מאמרו המפורסם של רבי עקיבא אודות פסוק זה, המובא במדרשים, כגון: בראשית רבה (פרשה כ"ד אות ז') וז"ל: "וְאָֽהַבְתָּ לְרֵֽעֲךָ כָּמוֹךָ", אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה, עכ"ל. אִמְרָה הממחישה את גודל החשיבות, שייחסו חז"ל למשמעות פסוק זה. אלא שעדיין, לשון הפסוק אינה ברורה דיה, ולכאורה היה צריך הפסוק לומר: "ואהבת את רעך כמוך"?  פתרון בעיה זו נמצא בפרושו של הרב אִבְּן עזרא על התורה (שם), וז"ל: ועל דעתי, שהוא כמשמעו – שיאהב הטוב לחברו כמו לנפשו, עכ"ל. כלומר: מכיוון שאין הקב"ה דורש מבריותיו לקיים דברים שאינם בני ביצוע – אין התורה מצווה שיאהב האדם את חברו, כפי שהוא אוהב את עצמו, אלא – שיאהב שיהיה לחברו כפי שאוהב שיש לעצמו, ולא פחות.  ואם נשתמש בלשון הלל הזקן, באופן שהסביר זאת לאותו גוי, שבא להתגייר [בדרך שתוּבן לו], כמובא בתלמוד (שבת ל"א ע"א): "דְעָלַך סַנֵי – לחברך לא תַעבֵיד [פירוש: מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך!].

לעניין זה קשורה גם המצווה (ויקרא י"ט ט"ו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶֽךָ", שאותה מזכיר רבנו ישראל מאיר הכהן מראדין, בספרו "חפץ חיים" (עשין ג'), וז"ל: כגון שראה את חברו שדיבר או עשה מעשה, ויש בדבר הזה לשופטו לצד הטוב ולצד הזכות, או להֶפְכוֹ, אפילו הוא איש בינוני – נתחיבנו, מן התורה, במצוות עשה זו – לדון אותו לכף זכות, עכ"ל.

אין ספק, שכאשר אדם מאמץ לעצמו דרך חיים זו – איכות חייו משתנה מן הקצה אל הקצה – לטובה, מפני שאינו כועס או מקפיד, ממשיך הוא להאיר פנים לכל, ומשפיע על סביבתו אורה ושמחה.

לגישה זו יש השלכות מעשיות לחיי היום-יום שלנו, ואותה ניתן להמחיש, ע"י מעשה שארע לפני שנים רבות. המיוחד שבמעשה זה, הוא העובדה שהוא קרה במסגרת שירות בצה"ל [שהיא מסגרת קשה וקפדנית מאוד, ובצדק], והוא בא להוכיח, שאת הגישה האנושית, אם רוצים – ניתן לקיים בכל מצב. ומעשה שהיה כך היה.

באחד מבסיסי צה"ל במרכז הארץ, היתה יחידה עצמאית, שפעילותה היתה שׁוֹנָה מפעילותם של שאר חיילי המחנה, ומיקומה היה בקצה מרוחק של אותו בסיס, וקשריה עם מפקדת הבסיס היו בעיקר מנהליים. מפקדה של אותה יחידה היה בדרגת קצין.

יום אחד נשלח חייל משלישות הבסיס אל מפקד היחידה, לשמש שם בתפקיד מִנְהָלִי. החייל נשלח לראיון עם מפקד היחידה. במהלך הראיון, סיפר החייל אודות שירותו הצבאי, ולא הסתיר את העובדה, שהוא מכיר כבר את כל בתי הכלא הצבאיים, ושבמהלך שירותו בצבא – "בילה" בבתי כלא יותר מאשר ביחידות רגילות, וזאת, מחמת מספר רב של נפקדויות [כלומר, היעדרויות בלתי חוקיות משרות צבאי], אלימוּת כלפי מפקדיו, ואפילו כלפי רס"ר המשמעת של אחד הבסיסים שבהן שירת, וכן, סירובי פקודה, בעיות משמעת, ועוד כיוצא באלה.

מתוך סגנון דיבורו של החייל, ובשל עברו "הצבאי העשיר" – הבין אותו קצין, מספר דברים: א) השליש של אותו בסיס, בחכמתו, הבין, שמבחינתו – "אין לו מה לעשות עם אותו חייל" במסגרת צבאית, ו"זרק" עליו את הבעיה – כדי להיפטר ממנה. ב) אותו חייל, למרות שניחן בכישרונות מולדים מיוחדים, מעולם לא הסתגל לשירות הצבאי, מחמת קשיים רגשיים. ג) למרות שלאותו חייל היו קשיי הסתגלות – היתה נימה של כנות בדבריו, היה בעל נחישות וטוּב לב, אבל כאבו הגדול היה ניכר, וכמו כן היה ברור, שאת כל אשר עשה – לא מתוך רוע לב עשה, אלא מתוך עומס הקשיים הנפשיים שהוא נושא אתו מילדותו. ואכן, בהמשך הריאיון, שאל הקצין, את החייל, אודות חייו האישיים, והלה סיפר על הקשיים העצומים שעבר בילדותו, והדבר הוכיח, שמסקנותיו של הקצין היו נכונות. לכן, למרות שהיה בידו לסרב לקבלו ליחידתו, ולשולחו חזרה לשלישות הבסיס – נמנע מכך, במטרה לנסות לשקמו.

מסלול השיקום לא היה קל כלל. ראשית: היה צריך לרכוש את אמונו של החייל, וכדי להשיג מטרה זו – היה צריך הקצין להתעלם כליל מהיעדרויותיו [הבלתי חוקיות] הרבות של החייל, ובמקביל – לקבלו במאור פנים, בכל עת שהואיל להתייצב ביחידה, ולא אחת פָרַשׂ עליו חסותו, וחילצו מ"שיני" מפקדים בבסיס, שאיתם "הסתבך". בשלב השני: כאשר כבר הבין החייל, שהוא נמצא בסביבה אוהדת – ביקש הקצין מהחייל, שבכל עת שירצה להיעדר – יודיע לו על כך, היות שכמפקדו, חייב הוא לדעת על מקום הִמָצְאוֹ, ואז יזכה גם לאישור בכתב על היעדרותו, ובכך, ימְנע עצמו מסיבוכים עם המשטרה הצבאית, בעת שהותו מחוץ למחנה. השלב השלישי – כבר נעשה מאליו, והחייל התחיל לבקש אישור לצאת מהמחנה, ובמקביל החל הקצין להטיל עליו משימות, שאותן ביצע במסירות רבה [יש לציין, שכל מהלך השיקום היה מנוגד לחוקי הצבא, אלא, הואיל וממילא, כל מהלכו של אותו חייל היה מנוגד לחוקים אלה – לקח הקצין אחריות זו על עצמו – ללא ידיעת מפקדיו, משום שראה בזה את הדרך היחידה לשיקומו של החייל].

סוף דבר – נכנס החייל לשגרה, הופעתו במדים מסודרים, כפי שמחייבים חוקי הצבא – השתפרה, ולקראת סיום שירותו הצבאי, עזב את היחידה, שהיוותה עבורו כחממה, עם ראש מורם; אלא שלאותו קצין היו חששות כבדים, שדווקא לקראת שחרורו, עלול החייל להסתבך בבעיות משמעת, מחוץ ל"חממת גידולו".

לאחר מספר שבועות, הופיע החייל חזרה, ביחידה בה "גדל". כשראהו הקצין – לא ידע למה לצפות. להפתעתו הרבה, פתח החייל ואמר: "סיימתי בהצלחה 'קורס מפעילי גנרטורים'. בתפקיד זה, אשרת גם במילואים, ובזה אעסוק גם באזרחות" [הערה: יש לציין, שבקורסים הצבאיים – נדרשת משמעת ברמה גבוהה במיוחד, ואי ציות לחוקי הצבא גורמת להדחה מהקורס].

קשה לתאר את עוצמת ההתרגשות שתקפה את אותו קצין. דמעות של אושר חנקו את גרונו, ובלי אומר ודברים – חיבק את החייל חיבוק-אבהי, שרק בורא העולם והם, הבינו את משמעותו [יהודי שהיה כְּפֶשַׂע מעולם הַפֶשַׁע, ברמות החמורות ביותר – נאבק לשרוד את החיים בדרך ישרה, אלא שהמסגרת – לא אפשרה לו זאת – והוא ניצל בנס, הודות לראייה אנושית נכונה].

המסקנה הנובעת מאליה היא: כדי להבין את הזולת – צריך לנסות לראות את הדברים מנקודת המבט שלו, והדבר לקוח מדברי חז"ל במשנה (אבות ב' ד'): "וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ". את המשנה הזו ביאר לנו רבנו הגדול והקדוש – הגאון רבי ינון חורי זצוק"ל: אל תדון את חברך, עד שתיוולד בבית שהוא נולד, להורים שהוא נולד להם, בשעה שהוא נולד – וממילא אתה מבין שהכוונה: אל תדון את חברך כלל! השתדל למצוא לו כף זכות!

סיפור נוסף של ראייה נכונה ואנושית, אירע לפני שנים רבות, במשרד הרישוי שבעיר ת"א, ומעשה שהיה כך היה:

אישה בגיל העמידה, למדה נהיגה במשך תקופה ארוכה, שבמהלכה ניגשה למספר רב מאוד של מבחני נהיגה מעשית ["טסטים"], ונכשלה בכולם. יום אחד, נגשה ל"טסט" נוסף, ועם כניסתו של הבוחן לרכב – פרצה בבכי קורע-לב, והחלה לרעוד בכל גופה. הבוחן, שהופתע מאוד מהתגובה הקיצונית של האישה, לכניסתו לרכב, חיכה שהיא תירגע מעט, ואז פנה אליה ושאלהּ, מדוע היא כל כך נרגשת? ואז ענתה האישה, שהיא נגשה כבר ליותר מעשרה "טסטים" – ונכשלה בכולם, מחמת התרגשות. לא יתכן שמורה הנהיגה שלה טועה כל כך הרבה פעמים בהערכתו, שהיא ראויה לגשת למבחן נהיגה מעשית. בשעורי הנהיגה היא נוהגת נפלא, ורק ב"טסט" היא מאבדת את העשתונות, מחמת התרגשות.

הבוחן שמע את דברי האישה בקשב רב ובסבלנות, ולאחר שסיימה, פנה אליה בשאלה: מתוך דבריך אני מבין, שבשיעורי הנהיגה אינך מתרגשת; אולי הדבר נובע מהעובדה שאת רגילה לנוכחותו של מורה הנהיגה? תשובתה של האישה, לא איחרה לבוא, והיא ענתה, שבשיעורים – אינה מתרגשת, אבל ב"טסט" – היא מאוד מתרגשת. פנה אליה הבוחן ואמר: אם כן, יש לי עצה. בואי ונעשה שיעור נהיגה – כך תוכלי להתרגל לנוכחותי, ואח"כ נחזור לכאן, ונתחיל את ה"טסט". למשמע העצה, התעודדה האישה, ונאותה לצאת עם הבוחן לשיעור נהיגה תחילה, שבו נהגה בהצלחה מרובה. עם חזרתם לנקודת המוצא – החלה האישה להתרגש שוב, ושאלה: האם עכשיו מתחיל ה"טסט"? ואז ענה לה הבוחן בחיוך: "עברת את ה"טסט".

 אשריהם ישראל! והדברים מדברים בעד עצמם!

יהי רצון, שנלמד מהמעשים הנ"ל, ונאיר פנים זה לזה, נדון לכף זכות, ונרבה אהבה ואחווה, שלום ורֵעוּת בעולם, ונזכה גם אנו להיות נידונים לכף זכות, בכלל כל ישראל, ולגאולה המיוחלת במהרה בימינו, אמן.