כיצד הדבש כשר לאכילה?

עונת הדבש החלה. דבש ההדרים [הפורחים בתחילת האביב] כבר נִרְדה השנה מהכוורות כבר לפני כחודשיים. לעומתו, דבש האקליפטוסים [הפורחים הסוף האביב], יֵרָדֶה השנה בעוד מספר שבועות. אגב, מכיון שמטעי האקליפטוסים בד"כ אינם מרוססים – דבש האקליפטוסים, שהוא מטִבעו כהה יותר – נחשב לדבש אורגני.

לעיתים, כשאדם רוצה להביע את אי רצונו להיות בקשר עם גורם מסוים, כגון, עם הרשויות [כמובא במסכת אבות (פרק ב' משנה ג'): "הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו"], יתכן שנשמע אותו אומר, בהשאלה, את הביטוי הידוע: "לא מִדֻבְשָׁם, ולא מעוקצם", וזו כדי לבטא את רצונו להימנע הן מקבלת טובת הנאה מהם, והן מהתחייבות כלפיהם.

בעניין הדבורה – המציאות שונה בתכלית: אנו מעוניינים בדבש, ואין אנו מעוניינים בעוקץ. אלא, שכאן נשאלת שאלה עצומה: גלוי וידוע הכלל, שכל היוצא מן הטמא – טמא; וכל היוצא מהטהור – טהור. כלומר, בענייני כשרות: היוצא מבעלי החיים המותרים למאכל, כגון חלב הצאן – מותר למאכל; אבל היוצא מבעלי החיים האסורים למאכל, כגון חלב הלביאה – אסור למאכל. אם כן, הכיצד מותר דבש הדבורה לאכילה, באופן מוחלט וללא עוררין, וכן נהוג ומקובל בעם ישראל מדורי דורות, בה בשעה שהדבורה עצמה נחשבת לשרץ העוף, והיא אסורה לאכילה?! [אם נניח, שהואיל ומקור הדבש מצוף הפרחים – שהוא מותר, ולכן גם הדבש – מותר. אי אפשר לומר כן; היות שאע"פ שמקור הדבש מצוף – כבר עבר תהליך כימי בגוף הדבורה, ע"י אנזימים מגופה, ופנים חדשות באו לכאן, וכבר אינו צוף, לא בשמו ולא בתכונותיו, והקושיה בעינה עומדת].  

בעקבות התפתחות הטכנולוגיה, התפתח גם המדע, ויצא המרצע מן השק, והעוקץ מן הדבש. ואמנם, בדור האחרון התגלה, לעולם המדע, שלדבורה יש שתי קיבות:

האחת – הקיבה האמיתית, היא קיבת המזון, ככל שאר בעלי החיים, והשנייה – קיבת הדבש, אליה היא מקבצת את צוף הפרחים, ושם עובר הצוף תהליך כימי ע"י אנזימים מגופה, והופך להיות דבש. אלא, שלמרבה הפלא – עם סיום תהליך יצור הדבש, נעלמים כל האנזימים שהופרשו לקיבת הדבש כלא היו, וכשם שלפני תחילת התהליך היה צוף טהור – עם סיומו, נשאר הדבש טהור מכל מרכיב מגוף הדבורה, ולכן מובן מדוע מותר הדבש לאכילה. אלא שכאן עולה שאלה נוספת: מנין ידע עם ישראל, כבר לפני אלפי שנים, שאין בדבש שום מרכיב האסור לאכילה? האם למשה רבנו ע"ה היתה מעבדה ביו כימית משוכללת כבר לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה?!

התשובה: ודאי שלא היה משה רבנו ע"ה חוקר, והמקור לכל ידיעותיו הוא בורא כל העולמות יתברך שמו, שאמר למשה רבנו ע"ה: כך בראתי; וכך מסר משה רבנו ע"ה, הרועה הנאמן, את המידע, כפי שקיבל מהקב"ה, בדיוק כמו שכתוב במשנה במסכת אבות (פרק א' משנה א'): "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו'".

שאלה נוספת: מה הוא עומק ידיעותיה של תורת ישראל בעניין זה, האם הוא שטחי, כלומר: הידיעה שדבש הדבורים כשר נמסרה כעובדה סתמית [למרות הפלא הגדול שבזה], או שמא הידיעה נמסרה בליווי הסבר?

התשובה: הידיעה, שדבש הדבורים כשר, נמסרה בליווי הסבר, והמקור לזה נמצא בדברי רבנו אברהם אִבן עזרא [לפני כתשע מאות שנה], שענה לשואלו, באותו עניין בדיוק. דבש הדבורה כשר לאכילה, למרות שהוא יוצא מגוף שאינו כשר למאכל [למרות שהצוף עובר שינוי, והופך בגוף הדבורה לדבש], היות שבדבש לא נשאר זכר לאותם חומרים המוחדרים לתוכו מגוף הדבורה. אלא שברוב גאונותו הפלאית, ענה בדרך תשבץ קסם, והרי הוא לפנינו:

וזו לשון התשובה: "פרשנו, רעבתן שבדבש נתבער ונשרף". כלומר: התשובה היא, שהחומר [האסור לאכילה] היוצא מגוף הדבורה, הנקראת "רעבתנית", ונכנס לדבש [ולכן נקרא בלשון רבנו "רעבתן שבדבש"] – מתכלה, ולא נותר בדבש ממנו מאומה. הפלא ופלא, לא זו בלבד שהתוכן של התשובה מפתיע ביותר, ומוכיח את עדיפותם של לומדי התורה, על המדענים, בחכמת הטבע – אלא שאם נתבונן, נבחין בכך שתשבץ זה ניתן להיקרא מארבעה כיוונים באופן שווה, שזו היא גאונות בפני עצמה. כן, זו חכמת תורת ישראל וחכמיה הראשונים - כמלאכים.