ראש השנה נוסח הרבנית ימימה מזרחי

תמיד אני אומרת שכשאנחנו באים – כִּי-תָבוֹא – אל ארץ חדשה ואל שנה חדשה, הדבר הראשון שעלינו לומר לעצמנו הוא שאנחנו טובים. כמה חוזר ואומר זאת הקב"ה בפרשה: אתם העם-סגולה שלי, בחרתי בכם להיות לי לעם.

כמה צריך לזכור את הסגוּליות שלנו. כשאני מאחלת "שנה טובה", אני רוצה לומר לאישה "שנה שבה תדעי עד כמה שאת טובה". ויש לי גם בקשה: "שהשנה תדעי לעשות לעצמך 'טובה, טובה'". ממש כמו שהנכד שלי עושה לי: "טובה תַּתַא. טובה".

הלוואי שתתהלכי כל היום בתחושה שאת טובה – למה? מפני שמי שלא חושבת שהיא טובה, מושג החזרה בתשובה זר לה לחלוטין. "חזרה" משמעה לשוב לאיזשהו מקום טוב ומי שחושבת שאין לה שום מקום טוב לשוב אליו, מפני שבבסיסה היא לא טובה (לכאורה), לאן היא תחזור?! אשר על כן, המושג "חזרה בתשובה" מחייב הבנה שאנחנו טובות.

וחסידים אומרים, שאפילו כשאת אומרת את נוסח הווידוי ("אשמנו, בגדנו"), את בעיקר עושה "טובה" על עצמך. כי הווידוי משמעו לומר: "אני קודם כל טובה. נכון, דבק בי אבק של חטא, אבק של רוע. פגשתי ברוע ונגעתי בו נגיעה קטנה, אבל זו לא אני. אני אישה טובה. כשם שקצת אשמנו, בגדנו, גזלנו, כך גם הרבה אהבנו, בנינו, גמלנו חסד". 

במה אנחנו טובות? ובכלל, במה נשים טובות? ואין אישה שהיא לא טובה, אין כזה בעולם. ההטבה הגדולה ביותר של העם הנשי בעולם היא המלכוּת וליתר דיוק, החשיבה המלכותית. 

ראש השנה מתקרב וכידוע, בראש השנה אנחנו ממליכים את ה' עלינו. מי שאין לו מושגי מלכות, איך יכול לומר למישהו "אתה מלך"? הוא הרי לא מבין בזה דבר. אבל אישה היא מלכוּת. כך כתוב בזוהר הקדוש:  "נשים, שורשן במלכות" ומה זה אומר? שאישה אף פעם, אף פעם, אף פעם, לא תחשוב רק על עצמה. גם כשהיא בטוחה שהיא חושבת על עצמה בלבד, יש בה תמיד חשיבת-גּדוּלה, חשיבה ממלכתית, חשיבה שרואה באור רחב בהרבה את הדברים.

בעיצומו של יום ראש השנה, אנחנו שומעים על אֵם סיסרא שעומדת בחלון ובוכה ומחכה לילד שלה, המצביא שתמיד שב משדה הקרב עטור תהילת מנצחים והפעם הוא לא ישוב, כי הוא מת במלחמה. תמיד אני תוהה למה בעצם היום הקדוש עלי לזכור דווקא את האישה הזו ואת בנה המרושע. והעניין הוא, שביום ראש השנה הקב"ה זוכר נשים שהבכי שלהן אף פעם, אף פעם לא יהיה על עצמן.

כשחנה מבקשת ילד בראש השנה, עלי הכהן בטוח: היא שיכורה. וַיַּחְשְׁבֶהָ עֵלִי לְשִׁכֹּרָה. מה מאפיין את השיכור? הוא רואה רק את עצמו. ראיתם פעם אלכוהוליסט, ה' ישמור? מה, לא אכפת לך איך אתה נראה? איך אתה עושה בושות לילדים שלך? לא מעניין אותו כלום, הוא רואה רק את עצמו.

אומר עלי בליבו: כמה האישה הזו תתפלל על עצמה? והיא מתקנת אותו – "לא, אני מבקשת ילד לתת לו חיים. וגם אותו עצמו אני רוצה לתת לחיים הרבה יותר גדולים. וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו".

נשים לא יודעות את זה אבל אין לך תפילה שאת מתפללת, גם האישית ביותר, שהיא לא ל-חיים. זָכְרֵנוּ לְ-חַיִּים! תזכור אותי עבור חיים רחבים בהרבה.

בנות באות אלי: "הרבנית, תברכי אותי שאני אתחתן, כדי שאמא שלי תשמח סוף סוף". על השמחה של אמא הן חושבות יותר משהן חושבות על עצמן.

או הבקשה הבאה: "תברכי אותי שאני אהיה בריאה". את אפילו לא יודעת אבל "בריאה" היא גם במשמעות power of creation. מה אישה רוצה? כוח בגוף כדי לברוא דברים למען העולם. כדי להשתתף במעשה הבריאה.

באופן לא-פמיניסטי בעליל, הגדרת חייה של אישה היא חלק בלתי נפרד מחייהם של אלה שסביבה. אישה היא תמיד פרספקטיבה של מלכוּת, פרספקטיבה של כלל; זָכְרֵני לְ-חַיִּים.

למה אני אומרת את זה? כי כשחנה מבקשת ילד, אומר לה עלי:  יִתֵּן ה' אֶת שֵׁלָתֵךְ אֲשֶׁר שָׁאַלְתְּ מֵעִמּוֹ וחז"ל מפרשים: "שֵׁלָתֵךְ" – במובן של שִליה. תהיה לך שליה!

וכי היא ביקשה שליה? תינוק היא מבקשת! אבל בפירוש המופלא הזה חז"ל מאירים, שכאשר עלי אומר "יִתֵּן ה' אֶת שֵׁלָתֵךְ", היא בעצם אומר לה: "אני מבין. את רוצה כוח הזנה עבור מישהו אחר".

בקרוב אנחנו פוצחות במרוץ של בישולים ליומיים של ראש השנה וזה קצת מבייש, כי במקום להיות עסוקות בספרי חיים ובספרי מתים, אנחנו עסוקים בספרי בישול. אבל למעשה, זה בדיוק ה- זָכְרֵנוּ לְ-חַיִּים. זה היצר הבראשיתי הזה של ההזנה, של לִרְצות את כל אלה שסביבי חיים. זה היצר הכי מַלכותי שיכול להיות;  זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים. וְכָתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים לְמַעַנְךָ, אֱלקים חַיִּים.

והרווקות, היקרות, האהובות. רק אתן זוכרות להתפלל על דברים שכולם שכחו מהם כבר מזמן. הרווקות יצומו שלושה ימים לגאולת עם ישראל. הן יגיעו פתאום ויגידו לי "הרבנית, תברכי את הפצוע ההוא, שכבר מזמן כולם שכחו ממנו". כי הן פחות עסוקות ב"בעלי/גיסתי/ הילדים שלי". הן הכי "ל-חיים" שיש.

תשע"ז – תהא שנה עִם זיווגים. כל אחת תתחתן השנה ויש לי בקשה: שלא תקטני כשתגדלי. כשיהיה לך בעזרת השם איש ויהיו לך ילדים, תמשיכי להיות עִם הפרספקטיבה הענקית שלך, של תפילה על אנשים שכולם כבר שכחו.

בתקיעות השופר, כשזוכרים את אם סיסרא, זוכרים את כל האימהות השכולות, שכל כך רצו לתת מעצמן לילד וגם אותו עצמו הן נתנו, בעל כורחן, בשביל חיים של אומה שלמה. לא סתם ראש השנה נקרא גם בשם "יום הזיכרון" ותקיעת השופר היא הצפירה הגדולה שנשמעת בו.

אז אני רק מבקשת לומר לנשים שמרגישות ש"כל היום לוקחים ממני, וכמה אני עושה, ואיך אני אעמוד בעומס של החגים": נשמה, את לא יודעת לעשות אחרת. וזו באמת-באמת שמחתך האמיתית. וכשהקב"ה מביט בך ככה, רצה, מתרוצצת, מתאמצת, הוא מרים כוס ישועות ואומר: "לחייך, אישה. לחיים".

שתהיה לנו בעזרת השם שנה טובה.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה", הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

היכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה (בחינם).

לרכישת היומן של הרבנית ימימה מזרחי חייגו להידברות שופס 073-2221250 או הקליקו כאן.