הרבנית שרה מייזליש: "קשה לי, ויש ימים שאני נשרפת מגעגועים, אבל מה שמחזק אותי אלו הזכויות העצומות של עניית אמן"

את שיחת הטלפון שקיבלה הרבנית שרה מייזליש, לפני חמש עשרה שנה היא לא תשכח לעולם. היה זה שבועיים לפני חתונת בנה, והיא הייתה עסוקה בהכנות אחרונות לחתונה.

ואז, הגיעה שיחת הטלפון ששינתה את חייה מקצה אל קצה. "על הקו היה בעלי", היא מספרת, "והוא הודיע לי שהתרחשה תאונה, ומלכי, הבת הנשואה שלנו, נפגעה וכעת הוא נמצא אתה בלניאדו. אני זוכרת שאמרתי לו שאצא מיד ואצטרף אליו, אבל הוא ענה לי: 'לא, עדיף שתהיי עם הילדים'.

"וזה מה שעשיתי", אומרת הרבנית. "ישבתי והתפללתי, קראתי תהילים, אבל לרגע לא חשבתי שמלכי בסכנת חיים".

תוך כדי התפילות נזכרה הרבנית במה שהוביל את מלכי לנסיעה הזו.  "בדיוק באותו יום הבן שלה חגג יום הולדת של גיל שלוש, והיא החליטה שהיא מעוניינת לארגן נסיעה עבור כל המשפחה למירון לרגל החלאק'ה שלו. אותו יום היה גשום וקפוא והתחננתי אליה שלא תיסע, כי זו סכנת נפשות, אבל מלכי לא ויתרה, היא הביאה לי הוכחות מכתבי הקודש עד כמה הדבר יתרום לאהבת התורה של הילד, ולא הייתי מסוגלת להתנגד. אבל כשהיא ראתה שקשה לי עם זה, היא הודיעה: 'אמא, אני אסע עם בעלי והילד, רק בשביל המנהג. אבל את ואבא וכל המשפחה תישארו כאן'".

מלכי אכן נסעה רק עם בעלה ובנה הבכור. אפילו את התינוקת בת השנה ורבע היא השאירה אצל השכנים. "שוחחתי אתה לאחר מכן, כשהייתה בדרכה חזרה הביתה", נזכרת הרבנית, "והיא אמרה לי בהתרגשות: 'אני כל כך שמחה שנסעתי', והיא גם סיפרה חוויות על הילד שקרא נהדר את אותיות האל"ף בי"ת ועל בעלה שרקד אתו. 'אני מרגישה ממש עלייה ברוחניות', היא אמרה, ואז הוסיפה: 'בעוד כחצי שעה אגיע הביתה', ונפרדנו".

הרבנית עוצרת לרגע, ואז מוסיפה בדמעות: "זו הייתה השיחה האחרונה שלנו".

לפתוח שערי שמיים

במשך שעה ארוכה ישבה הרבנית וקראה תהילים כשהיא אינה משערת לרגע את גודל הטרגדיה, ואז נפתחה דלת הבית והיא גילתה את בעלה בפתח. "העיניים שלו היו נפוחות ואדומות, אבל עדיין לא חשבתי שהנורא מכל התרחש. בעלי נכנס הביתה ואמר לי משפט אחד: 'הבאת קרבן עולה תמימה, הייתי עם מלכי וראיתי אותה. אין לה אפילו שריטה', והוא גם הוסיף: 'צדיק השם בכל דרכיו''".

הרגעים הבאים, לדבריה של הרבנית, היו הנוראיים ביותר בחייה.  "אני לא מאחלת לאף אדם בעולם לעבור את מה שחוויתי. בכיתי וצעקתי, הרגשתי שאני מתפרקת. אבל בעלי אמר לי כל הזמן: 'אני מבקש ממך דבר אחד - שהאמונה בביתנו תישאר שלמה ללא סדק, אל תתני לאסון לערער אותה, תאמיני שכל מה שהשם עושה זה לטובה'.

"ואני באמת השתדלתי", היא מוסיפה, "אבל בבוקר, כשבנה בן השלוש של מלכי שישן בביתנו התעורר והמילה הראשונה שלו הייתה 'מאמי!', נשברתי לגמרי".

ומה בכל זאת החזיק אותך באותם רגעים?

"האמונה", היא משיבה מיד, "וגם המחשבה על אבא שלי – האדמו"ר מבאבוב זצ"ל. אבא עבר את השואה הנוראה, הוא חווה ממש גיהינום, אבל תמיד הוא סיפר לנו שאפילו כשהיה במצב הקשה ביותר, הוא ביקש רק דבר אחד – למות על קידוש השם בשמחה. האמונה שקיבלתי ממנו היא זו שחיזקה אותי".

והיה גם דבר נוסף שהעניק לה חיזוק. "בלילה שאחרי הלוויה ישבתי עם בני משפחה, ואז נכנסה לחדר אחת מחברותיי. היא שאלה: 'מה היה השם המלא של מלכי?' השבתי: 'אלטע נחמה מלכה'. 'הרבנית', היא העירה, 'אלו בדיוק האותיות של המילה: 'אמן'. היא נפרדה ויצאה. מאוחר יותר ישבתי עם בעלי, ניסינו להתחזק ולהתנחם. בכיתי המון וגם בעלי בכה, ואז סיפרתי לו על מה שאמרה החברה בקשר ל'אמן'. החלטנו ללמוד יחד על מעלותיה של המילה העצומה הזו וכך להתחזק".

והרבנית מציינת כי לאבלים, כידוע, אסור ללמוד תורה. "אז בעלי לא למד, אלא רק סיפר לי המון סיפורים על גודל החשיבות של ה"אמן". הוא הראה לי מקורות לכך שכתוב ש'אין גדול לפני הקב"ה יותר מאמירת אמן', וכן את דבריהם של בעלי המוסר: 'כדאי לאדם להיוולד ולחיות כל שבעים שנותיו אפילו בייסורי איוב, רק כדי שיזכה לענות אמן פעם אחת בחיים'".

באותו לילה לא עצמו הרב והרבנית עין, אבל לקראת עלות השחר ניצת במוחה של הרבנית רעיון – לקחת את סיפורי האמן ולהעבירם הלאה כדי לחזק נשים ונערות. "אני מאמינה שכל נשמה צריכה עלייה, וברור לי שהזכויות האלו הן לעילוי נשמתה של בתי", היא מסבירה.

הכל יודוך

יומיים לאחר שהרבנית ומשפחתה קמו מהשבעה, הם טסו לחו"ל, לחתונה של הבן. "זו הייתה חתונה עם תחושות מעורבות", היא נזכרת, "אנשים רקדו ובכו, בכו ורקדו, וכשהגיע השלב של ריקודי המצווה-טאנץ ובעלי ביקש שינגנו את הניגון: 'והכל יודוך', לא הייתה עין אחת שנשארה יבשה".

והרבנית לא שכחה את החלטתה. מיד אחרי שתמו ימי השבע ברכות, היא נשארה בארה"ב, כדי להתחיל במסירת שיעורים ובחיזוק בנושא אמירת אמן. מאז ועד היום, כבר חמש עשרה שנים שהיא מוסרת בלי הפסקה שיעורים והרצאות – בארה"ב, בישראל, ובמדינות רבות בעולם.

הרבנית שרה מייזליש: "כשאני נשרפת מגעגועים לביתי, אני מתנחמת בזכויות של אמירת אמן"

ומהו המסר העיקרי שמועבר בהרצאות האלו?

"האמת היא שאני יכולה לדבר על המילה 'אמן' במשך יום שלם ולא לסיים", משיבה הרבנית, אבל היא מציינת שיש מדרש שמעורר אותה בכל פעם מחדש: "כתוב בגמרא שכאשר יהודי עונה אמן היא עולה לשמיים, עוברת את כל שמי השמיים, מגיעה עד לכיסא הכבוד ובכך מתעוררים רחמי שמיים. 'אמן' בגימטרייה שווה 91 וכך גם המילה 'מלאך'. בכל פעם שאדם עונה אמן בכוונה נברא מלאך ששומר עליו ובכוחו להביא ישועות".

ועל הדבר הזה יש לה גם סיפור מדהים: "באחד הימים, אחרי שמסרתי הרצאה, התקשרה אליי אמא לארבעה ילדים כשהיא בוכה בלי הפסקה. היא סיפרה שברגע שהיא חזרה מההרצאה שלי, היא אמרה לבעלה שהיא רוצה להתחזק באמירת 'אמן' כדי שבזכות זה תהיה להם שמירה על הילדים. היא אמרה לו: 'עכשיו אני אברך ואתה תענה אמן בכוונה גדולה', וכך היה. שעה לאחר מכן הבן שלה התקשר וסיפר לה: 'הייתי בתאונת דרכים, ויצאתי בנס'. כשהיא ביקשה להבין מה קרה התברר שהייתה תאונה קשה מאוד, הרכב נהרס לגמרי, אבל הבן יצא בלי פגע. היא שאלה אותו הוא אם זוכר באיזו שעה זה היה, והוא השיב שבשעה עשר ושלושים וארבע דקות. אותה אישה אמרה לי: 'אני זוכרת את הרגעים שבהם ישבתי עם בעלי, אני ברכתי והוא ענה אמן. הסתכלנו אז על השעון, והשעה הייתה עשר עשרים וארבע בדיוק. באותו רגע נוצר המלאך ששמר על הבן שלי".

והרבנית גם מוסיפה: "כתוב במקורות שכאשר אדם עונה אמן, המילה שלו עולה לשמיים והיא חודרת את כל שמי השמיים, מגיעה עד לכיסא הכבוד ומעוררת רחמי שמיים. מי לא רוצה שיתעוררו עליו רחמים? ובפרט בימים אלו, בהם כולנו מחפשים סגולות ומקבלים קבלות".

קל מלך נאמן

ומה באמת יש בה במילה 'אמן' שגורמת להקב"ה לשמחה עילאית כל כך?

"אמן אלו ראשי תיבות – 'קל מלך נאמן'", מסבירה הרבנית מייזליש. "במילה 'קל' אנחנו מראים להקב"ה שיש לנו אמונה בכך שהוא קיים, שהוא זה שנותן לנו את הכוחות לקום בבוקר, להתלבש ואפילו כדי לבצע את הפעולות הפשוטות ביותר. כל מי שביקר אי פעם במחלקת שיקום או בבתי חולים, יודע שיש אנשים שזה בכלל לא פשוט עבורם. כמה אנחנו צריכים להודות; במילה 'מלך' אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמיים, שזה התכלית של כל יהודי, במיוחד בראש השנה שזהו יום בו אנחנו ממליכים את השם, וזוהי המטרה העיקרית של יום זה".

בנושא זה מציינת הרבנית: "קראתי פעם על כך שכאשר הביאו את אייכמן ימ"ש למשפט בישראל ושאלו אותו: 'מה היו הדברים האחרונים שהיהודים אמרו כשהכנסת אותם למשרפות?' הגוי המרושע הזה פתח את פיו והודה, שבכל יום הוא שמע אלפי פעמים את הנכנסים למשרפות קוראים: 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'. וזוהי הכוונה במילה 'מלך' – השם הוא המלך שלנו; ואילו המילה 'נאמן' היא האמונה. השל"ה הקדוש אומר שכל העליונים וכל התחתונים נבראו בשביל דבר אחד – האמונה, וכאשר אנו מוכיחים שאנו מאמינים בהקב"ה, אז הוא יורד מכיסא דין ועלה על כיסא רחמים".

והרבנית מוסיפה כי כתוב במדרש דבר מעניין מאוד: "גדול העונה אמן יותר מן המברך", ונשאלת השאלה – איך זה ייתכן? אלא שמסבירים שכאשר נאמרת הברכה, יש לפעמים מקטרגים שלא מאפשרים לה לפעול את פעולתה, רק לאחר שמשלימים את החתימה שלה ועונים אמן היא יוצאת לפועל. זה כמו שיהיה לנו צ'ק של מיליון שקל, אבל כל עוד לא נחתום עליו, הוא לא יתקבל בשום בנק.

ולסיום מספרת הרבנית סיפור שהיא מכירה מכלי ראשון ממש – "אצל אבא שלי האדמו"ר, שהתגורר בניו יורק, היה נהוג לחגוג את חג הפורים גם בט"ו באדר, כדי לשמוח עם היהודים שבארץ ישראל. באחת השנים הייתה שמחה גדולה, כיבדו את אבא בברנדי והוא בירך 'שהכל נהיה בדברו'. לאחר מכן הוא ביקש לברך ברכת בורא נפשות, והמשגיח של הישיבה עמד לצדו. המשגיח היה נשוי שמונה שנים בלי ילדים, והוא הרגיש שזו עת רצון, אז הוא ענה אמן בכוונה לברכת בורא נפשות, תוך כדי כך שהוא חושב על המשמעות של המילים – 'בורא נפשות', הרי זהו רצונו היחיד – לזכות בנפשות. באותו זמן היה עם אבא שלי אחד הגבאים שהיה לו בן יחיד והוא רצה עוד ילדים, ולא זכה. אז הוא פנה לאבא ואמר: 'גם אני רוצה'. אבא שלי עצם את עיניו והשיב: 'בורא נפשות זה מלשון רבים', והגבאי והמשגיח צעקו יחד: 'אמן'. חלפו מאז עשרה חודשים בדיוק, ואשתו של המשגיח, אחרי תשע שנות נישואין ילדה בת, ואילו אשתו של הגבאי ילדה בן. עשרים שנה אחר כך שני התינוקות הללו התחתנו יחד והקימו בית".

ומבחינתה זה כלל לא מפליא. "כתוב 'פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים'", היא מצטטת, "ומסבירים – שומר אמנים (מלשון אמן), כי בכוחה של עניית אמן לפתוח שערי גן עדן ולהוריד שפע וברכה מהמקור העליון. זה מדהים עד כמה שהמילה 'אמן' היא משהו קטן כל כך שפועל ישועות עצומות".

והרבנית אינה יכולה שלא לשוב ולהזכיר את בתה האהובה. "בחנוכה הקרוב ימלאו חמש עשרה שנים לפטירתה של מלכי שלי. הכאב עדיין קיים, ואני חושבת עליה המון ונשרפת מגעגועים, אבל הידיעה שזכויות רבות כל כך בעם ישראל נעשות לעילוי נשמתה, נותנת לי כוח, ואני בטוחה שהיא גאה בכולנו ושמחה מן השמיים".