שנה עברה, שנה חלפה: הווטסאפ של רהב-מאיר לפרשת ניצבים

מתי הפסקנו לגדול?
הילדים של גיסתי היו אצלנו בשבת. גיסתי האהובה ילדה בן, בשעה טובה ומוצלחת, ובעלה ושלושת ילדיה – התארחו אצלנו. הם לא היו אצלנו כבר שנה, ולכן נערכתי לארח אצלנו את התינוקות שזכרתי. הפתעה. כל אחד מהם גדל, התבגר, נתן קפיצה. לא רק גופנית. לא רק בגמילה מחיתולים או במספר החולצה שעלה, אלא בהתנהגות, באופי, בבגרות. פתאום הם לא בוכים אלא מדברים ואומרים מה הם רוצים. פתאום הם אוכלים לבד. פתאום הם לא רק נעזרים כל הזמן, אלא מסתדרים לבד, ואפילו עוזרים. וואו, ככה מתבגרים בשנה אחת? דיברנו על כך בשולחן השבת, והסקנו כמה מסקנות: 
קודם כל, גם הילדים שלנו כנראה "קפצו" ככה, אבל אנחנו רואים אותם יום יום, ולא ממרחק, ולכן פחות שמים לב לפלא. 
אבל העיקר – האם גם אנחנו קפצנו ככה קדימה בשנה הזו? השתפרנו, השתדרגנו, עלינו רמה, למדנו ויישמנו המון דברים חדשים? למה בין גיל שנה לשנתיים אנחנו עוקבים, מעודדים, מתעדים ב"יומן התינוק" כל התפתחות וספק-התפתחות ("אני אומרת לך שהוא התהפך מצד לצד! לא דמיינתי!"), אבל בין גיל 34 ל-35, תכלס, אין לנו איזו ציפייה גדולה לפרוץ קדימה, ואין לנו באמת מושג איך השתנינו?
"חודש אלול הוא חודש החשבון", נכתב בלוח החסידי הנפלא "היום יום", בקטע שקורא לנו לעצור לבדיקה כזו פעם בשנה. "כמו שבעל עסק עורך בסוף שנה מאזן ובודק רווח והפסד, כך כל אחד מאיתנו אמור לעשות בסוף השנה חשבון-צדק בנפשו, לבדוק את המעלות שלו ולחזקם, לבדוק את החסרונות שלו ולתקנם, ועל ידי הכנה טובה זו זוכים לשנה טובה ומתוקה".
 

איזה ראובן תהיה בשנה הבאה
"שלום, זה נתנאל וייס מצפת. בהמשך ישיר ל'חלק היומי' של אתמול, על כך שגם כמבוגרים צריך לגדול ולהתפתח בכל שנה, הנה קטע מדהים שמתאים לראש השנה ולהתחלות חדשות. שימי לב מה כותב הרב קלונימוס קלמן שפירא, האדמו"ר מפיאסצנה. הוא נרצח בשואה, ורוב כתביו נמצאו אחר כך. הקטע הזה הוא מתוך הספר 'צו וזירוז', מעין יומן אישי שהוא כתב לעצמו. וכך הוא כותב:
'אם רצונך לעבוד את ה´ ולהעלות את עצמך מעלה, ולא תעמוד (תרצה להיות) בשנת השבעים לחייך כביום הבר-מצווה שלך, עשה זאת אפוא: בכל שנה עשה לך מטרה (ייחודית לאותה שנה). צייר בעצמך, אם שמך ראובן למשל, איזה ראובן תהיה בשנה הבאה, מה יהיו השגותיו (הרוחניות), עבודתו, מידותיו וכל תוכנו בעוד שנה. והראובן הדמיוני יהיה לך למידה למדוד עצמך בו לאורך השנה, כמה חסר לך עוד להראובן הדמיוני, האם עבודתך ותיקון מעשיך של יום יום יספיקו להשלים את הראובן של השנה הבאה. ואם הגיעה השנה הבאה ומדדת את עצמך ולא הגעת אפילו לקרסולי הראובן של שנה חדשה, יהיה בעיניך שחס ושלום לא הארכת ימים. כי רק הראובן אשר לפני שנה עדיין חי, ולא הראובן של שנה זו (כלומר, התבגרת טכנית, אך לא רוחנית). נאמר בפסוק ´ואברהם זקן בא בימים´ - אברהם של היום, היה אברהם חדש של היום, ולא האברהם של אתמול'".
 

העימות האמיתי
בנוגע לעימות הלילה בארצות הברית, אין לי הרבה מה לתרום. רק לצטט משפט נוקב ששמעתי במהלך המירוץ הזה: 321 מיליון אמריקאים, ואלה השניים הכי טובים שמצאתם?
אבל הנה תמונה שמייצגת - ערב ראש השנה תשע"ז - את העימות האמיתי: העימות בין הטכנולוגיה לאנושיות, בין האדם לסלולרי שלו. הילארי קלינטון השתתפה באירוע בחירות באורלנדו ונופפה לקהל, והוא - הפנה לה את גבו כדי לצלם את עצמו איתה בסלפי. אז נכון, בעידן הנוכחי כבר לא קדים קידה ומשתחווים מול מנהיגים, אבל נדמה שהסיטואציה מייצגת שינוי היררכי קיצוני הרבה יותר – המועמדת לנשיאות היא כבר לא העיקר, אלא האני, ה – self . היא בעצם רק תפאורה לעיקר - התמונה שלי. 
פרשנינו מדברים רבות על קשר של "פנים אל פנים", שנחשב לקשר אמיתי, חשוף, אותנטי. כדי לבטא את סוג הקשר העמוק והקדוש ביותר, כותבת התורה על צורתם של שני פסלי הכרובים, מעין מלאכים שניצבו בתוך קודש הקודשים: "וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו". חז"ל מסבירים שמדובר בהוראה לעם – זהו הקשר האידיאלי. פניהם איש אל אחיו. להסתכל אחד על השני, ליצור קשר, לשתף. גם בין האדם לבין אלוקים, וגם בין אדם לאדם.

נאום חייו
לדעתי, זהו נאום חייו של שמעון פרס ז"ל. ב-2010, ביום השואה הבינלאומי, הוא הוזמן לנאום בעברית, מול הפרלמנט הגרמני:
"במורשתנו ישנה תפילה עתיקה שאומרים על מי שנפטר. על נרצחי השואה, לא הספיקו לומר אותה: יתגדל ויתקדש שמא רבא..." פתח פרס בקדיש, והמשיך: "סבי הרב צבי מלצר, איש נאה ונשוא פנים, היה המורה והמחנך שלי. הוא לימדני תורה. אני רואה אותו כעת למול עיניי, בלובן זקנו, בגבותיו השחורות, עטוף טלית, בתוך קהל המתפללים בבית הכנסת, בעיירת הולדתי, וישניבה שבבלרוס. הצטנפתי אז בשולי טליתו והאזנתי ברטט לקולו הערב והצלול. קול זה מהדהד גם כעת באוזניי", המשיך פרס וקולו נסדק מול חברי הפרלמנט הגרמנים. 
"אני רואה אותו כעת מולי, בתפילת 'כל נדרי' של יום הכיפורים, בשעה וברגעים שבהם לפי אמונתנו, נקבע בהם על ידי בורא עולם מי לחיים ומי למוות. אני זוכר אותו עומד בתחנת הרכבת שהסיעה אותי, ילד בן 11, מן העיירה, בדרכי לארץ ישראל. אני חש את חיבוקו הנרגש. אני זוכר את המילים האחרונות ששמעתי מפיו. את הציווי: 'ילדי, תמיד תישאר יהודי'. הרכבת צפרה, ואני צפיתי בסבי מבעד לחלון עד שדמותו נעלמה מאחור. זו הייתה הפעם האחרונה. כשהגיעו הנאצים לוישניבה הם ציוו על כל בני הקהילה להתאסף בבית הכנסת. סבי צעד בראש, עטוף באותה טלית שבתוכה התכרבלתי כילד, והמשפחה עימו. הדלתות ננעלו מבחוץ ואש הוצתה במבנה העץ. מכל הקהילה נותר רק רמץ עשן. איש לא שרד. מכובדי, השואה מעלה שאלות נוקבות על תהומות הנפש של האדם. מהיום שבו קם העם היהודי, אנחנו מצווים: לא תרצח. ואהבת לרעך כמוך. בקש שלום ורדפהו. בכל המצבים, בכל המקומות. את היהודי התם הזה, המאמין בציוויים האלה, אני רואה כעת שוב לנגד עיני, בדמות סבי הטוב, הישר, היקר באדם. הנאצים ניסו להופכו ללא-אדם. הם שרפו אותו ואת אחיו בעודם בחיים. האש שרפה את גופם, אבל רוחם נותרה. 
אני מודה לאל עליון שקמו עמים והכריעו את הטירוף, את הרשע ואת האכזריות. עמנו התאסף מהתפוצות, רוב העם היהודי מצוי היום בישראל, אנחנו המדינה היחידה באזור שבניה וילדיה מדברים באותה לשון עתיקה שהייתה בפינו גם לפני למעלה משלושת אלפים שנה – הלשון העברית, לשון התנ"ך. ההיסטוריה היהודית מוסיפה לנוע בשני ערוצים מקבילים: הערוץ המוסרי, המנוסח בעשרת הדברות, המסמך שנמסר לנו לפני כ-3500 שנים ושלא היה צורך לשנות את תוכנו ואת סגנונו עד היום הזה. הוא הפך להיות למסד המורשת והתרבות המערבית. והערוץ המדעי, החושף רזים וצפונות, ומשנה את חיינו. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא שעת חינוך, שעת תקווה. 
פתחתי בקדיש, ואסיים בתקווה: עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים. תודה לכם".

אסוף את המעשים

איך אנחנו מגיעים לשנה החדשה? הפרשנים מחברים בין פרשת "ניצבים" – הפרשה האחרונה שנקרא בתורה בשנת תשע"ו – לבין סופה של השנה. כך נפתחת פרשת השבוע: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ". לכאורה מתוארת כאן אחדות של כל העם שניצב ביחד לשמוע את דברי התורה מפיו של משה: המנהיגים והראשים והזקנים, יחד עם חוטבי העצים ושואבי המים. גם האליטה וגם העמך. גם הגרבוזים וגם מנשקי המזוזות. זה נכון, אבל פרשנות עמוקה יותר טוענת שמדובר לא רק בכל חלקי האומה, אלא גם בכל חלקי הנפש שלנו. עכשיו תקראו שוב את הפסוק: אנחנו ניצבים מול השנה החדשה עם כל הרגעים שעברנו בשנה שחלפה, גם הרגעים המוצלחים שבהם היינו "ראשיכם ושבטיכם", וגם הרגעים שנראו לנו פחות מוצלחים, ובהם היינו "חוטב עציך ושואב מימיך". גם עם הניצחונות וגם עם הפאשלות. בספר "נתיבות שלום" מוסבר כיצד בחודש אלול אנחנו אוספים את כל המצבים האלה, מתבוננים בהם לאחור, חושבים, מסיקים מסקנות, מתעודדים, ובגלל ולמרות כל מה שעברנו – אנחנו "ניצבים לפני ה' אלוקיכם", בתפילה לשנה טובה ומתוקה.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.