סיפור לחג: כשהשטן דיבר מתוך גרונו של הרב

ברדיטשוב, לפנות בוקר של א' דראש השנה תקס"ח.

הרה"ק ר' לוי יצחק, סנגורן הגדול של ישראל, טרם עצם עין הלילה הזה. הרבנית הצדקנית, אף היא מנמנמת נים ולא נים. בטוחה הייתה הרבנית שהלילה יישן הרב מעט. יאגור כוח אל התפילות הנשגבות של מחר, אל תקיעת שופר, אל היום בו אסור לישון, שהרי כך נאמר בזוהר הקדוש 'מאן דדמיך ברישא דשתא דמיך כולא שתא', מי שישֵן לו בראש השנה תהא לו שנה ישנונית חלילה.

רוח קרירה של האשמורת האחרונה של הלילה חודרת פנימה מבעד לחלון פתוח. הרבנית פוסעת אל תוך החדר ונחרדת אל מול מחזה מבעית. הרבי ר' לוי יצחק יושב על כיסא עץ פשוט, ליד שולחן עץ פשוט אף הוא, לפניו פתוחים ספרים רבים, ראשו של הרבי מוטה לאחור ואגלי דמע מנצנצים מריסי עיניו, נושרים לאיטם על מפת החג הצחורה. היא ניסתה לעורר רעש בחדר, הסיטה כיסא שנפל לצידו בחבטה, אבל הרבי לא נע ולא זע, אינו ישֵן אבל גם אינו ער, לא מודע אל הסביבה.

יצאה בריצה והעירה משנתו נכד בוגר בן עלייה. סיפרה לו בבהלה את שראתה וביקשתו למהר אחריה אל חדרו של הסבא הגדול, שמא נעדרת ממנו החִיוּת. עומד הנכד וכמו בולע את המראה הגדול הזה. לא מש ממנו. מֵבִין מעט את אשר מתחולל: סבא קדישא, מלמד הזכות של עם ישראל לדורותיהם, שרוי כעת בעיצומה של 'עליית נשמה'. אולי יספר, אולי עוד ביום-טוב הזה, מה התחולל שם, למעלה, בעלות השחר של ראש השנה תקס"ח.

רק במוצאי יום הכיפורים של אותה שנה סיפר ה'קדושת לוי' את קורות אותה עלייה שמימית שהייתה לו:

"עומד הייתי, מתבונן ומקשיב, היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים. והנה מופיע לו השטן ופיו מלא קטרוגים עד אינספור. קשה היה לעצור את שטף דיבורו. משטין ומקטרג, מלא בסיפורי דלטוריה רעים ומרים על עם ישראל, על היחיד באשר הוא שם, ועל הרבים. ואני עומד ובוכה, חושש מה יאמרו בשמי שמים. אספתי עמי נשמות גדולות, רועי ישראל לדורותיהם, להשתיק את דיבוריו הנוראים. אבל כוחו היה גדול.

"ואז, לרגע השתתק השטן ואנכי הקטן הערתי לבית דין של מעלה שלא יקבלו את דבריו, שהרי פסוק מפורש הוא 'לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת'. האם בשמים יקבעו ויפסקו על סמך דבריו של יחיד?!

"אולם, עָפָר לפיו, היה מוכן היטב אל המשפט הגורלי. פער את פיו והשיב שהוא אינו לבד. הנה רב אחד יש בעיר פלונית שעומד ומייסר את קהלו מאז ראש חודש אלול, מטיח בהם עלבונות על עוונותיהם, חוזר ומדגיש את המכשלות הקטנות והגדולות, מתאר אותם כבני בליעל עד שהם כמעט טובעים בים העוונות ומתייאשים מלשוב... אז הנה לנו עֵד נוסף ו'על פי שניים עֵדים יקום דבר', לכתוב, חלילה, את השנה שלא לטובה...

"אבל גם אני, לוי יצחק בן שרה שאשא, ידעתי את אשר לפני. עם חכם תתחכם ועם עיקש תתפתל. הוכחתי בבית דין של מעלה שאותו הרב אינו מדבר מתוך לבו, שהשטן בכבודו ובעצמו מדבר מתוך גרונו. אין אלו אפוא שני עדים, כי אם אותו אחד, תיפח רוחו..."