איך ניגשים אל הקדוש ברוך הוא כדי לבקש חנינה?

מי שפותח מוסף חגיגי של עיתון דתי או חרדי יופתע לראות מדורי מתכונים ועיצובים לכבוד החג, כאילו היה זה מרכז התוכן של היום. על אף שזו אכן כבר הגזמה וחריגה מהטעם הטוב, לגופו של ענין בהחלט נצטווינו על סעודות חג גם ביום זה שהינו בעיקר יום דין ותפילה.

פוסקי ההלכה עמדו על כך שלאור העובדה שראש השנה הינו יום הדין היה מקום לוותר או לשלול את האווירה החגיגית: הסעודות ובגדי החג - אינם הולמים לכאורה את המשמעות הזו של היום. אחד ההסברים ליחס החגיגי לראש השנה מופיע בתלמוד ירושלמי ומובא ב'טור אורח חיים'. הירושלמי עומד על כך כי בנוהג שבעולם (=בהתאם לנוהג שבימי קדם) - אדם העומד למשפט, כולו קדרות, 'לובש שחורים ומתעטף שחורים' ואילו ישראל אינם כן, אלא 'לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ובטוחים שיעשה להם נס' ויזכו בדין. נמצא כי לדעת הירושלמי החגיגיות מבטאת בטחון בהצלחתנו בדין.

ומה אומרים על כך פסוקי הפרשה?

לכאורה הגישה הזו תמוהה: הלא אנו עומדים למשפט 'מי יחיה ומי ימות' ואל לנו לראות את עצמנו כזכאים, אנו משתדלים להיות טובים אבל בהחלט יש לנו חורים רבים... יש לנו הרבה במה להשתפר וגם איכות המעשים הטובים שלנו לא מושלמת. אמנם הקדוש ברוך הוא רחמן, אבל בכל זאת אמרו חכמים 'כל האומר הקדוש ברוך ותרן יוותרו חייו', ואם אין לצפות לוויתור על המינוס הגדול שלנו - אם כן בטחון בזכייתנו בדין מנין?

האם אין בכך סתירה לכל הרוח הנושבת מדברי הכתובים בפרשתנו, המדגישים מאד את חומרת המחשבה שאיש הישר בעיניו יעשה? והתורה מדגישה בחומרה מיוחדת את התייחסות הבורא למחשבת 'שלום יהיה יהיה לי כי בשרירות לבי אלך... לא יאבה ה' סלוח לו...' מחשבה של כפירה בשכר ועונש היא החמורה מכל. איך ניתן אם כן להיות 'בטוחים שנזכה בדין'?

מהי חנינה?

בנוסף על כמה הסברים מקובלים שלא בהכרח מניחים את הדעת - נראה שניתן להסביר את הדברים כדלהלן: בכל מדינה וממלכה מתוקנת קיימת מערכת חוקה ומערכת אכיפה, אולם גם הנידון בגזר דין חמור לעיתים זוכה לחנינה. מוסד החנינה עתיק יומין הוא: כבר במלכות מצרים אנו מוצאים את פרעה חונן את שר המשקים ביום חגו, וכך במהלך ההיסטוריה ניתן לפגוש מלכי עולם המבטאים את עוצמת מלכותם בחנינה, כאשר דווקא ביום חגו של המלך או של המדינה נהוג לחון. הרעיון הטמון בכך הוא כי החנינה מבטאת שני פרטים משמעותיים בכח המלך והממלכה - א) המלך אינו כפוף לחוקה והוא רשאי לחון את אשר ימצא חן בעיניו; ב) הממלכה איתנה מספיק כדי לאפשר הקלה במקרים מסוימים.

תנאי מוקדם לכל חנינה הוא הכרת הפושע בפשעו, והכרתו במערכת שחרצה את דינו כבת סמכא. הכרה זו נדרשת כדי שהחנינה תבוא מנקודת חוזק זו: שעל אף שאכן יש כאן חטא, משפט צדק מחייב את הענישה, והמשטר איתן דיו כדי לעשות זאת - בכל זאת בכוחו של המלך לחון.

מסיבה זו נוהגים לעיתים לוחמי עצמאות שאינם מכירים בשלטון – להמנע מבקשת חנינה, כפי שאכן היה גם בארצנו בימי טרום המדינה, כאשר כמה מאסירי המחתרות הלכו לגרדום על אף הידיעה כי בקשת חנינה תציל אותם. בקשת חנינה מבוססת על הכרה בזכות המערכת המשפטית לשפוט את הנידון! (וזו הסיבה שהשלטונות דווקא היו מעוניינים בכל מחיר בהגשת בקשה לחנינה).

חנינה שמיימית

גם במלכות שמים ישנו מהלך של 'חנינה': 'וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון', החנינה אינה סתירה למלכות אלא גילוי עומק נוסף שלה - ובירור העובדה שעל אף שהקב"ה קבע חוקי משפט - שכר ועונש - גם אלו מוגבלים ברצונו ותלויים בהכרעתו אם לבחור בהנהגת המשפט, או בהנהגה של 'וחנותי את אשר אחון'. אולם גם כאן הבסיס להיות האדם מועמד לקבלת חנינה באופן שלא יסתור את המלכות אלא להיפך – הינו בכך שהוא מכיר בכל לבו במלך, מקבל עול מלכותו ומודע לכך שעל פי דין היה הוא ראוי לעונש על התרשלותו או על המראתו.

הביטוי לכך הוא התייחסות רצינית ומתח מסוים לקראת ההכרעה בדיננו ובלשון התלמוד ירושלמי - באופן טבעי הוא אמור להיות 'לובש שחורים ומתעטף שחורים'. הדבר אינו צריך להתבטא באופן מעשי אלא בלבו פנימה. אחרי שאדם מכיר במצבו ובחומר מעשיו מול הדרת כבוד המלך היושב על כס המשפט, ואחרי שההכרה הזו מביאה אותו לצער ודאגה, הוא פונה אל המלך בבקשת חנינה תוך הכרה בכוחו הבלתי מוגבל וברחמיו המרובים. או אז יכול הוא להיות אופטימי ולהצטרף אל ה'אוכלין ושותים ושמחים ובטוחים שיעשה להם נס'...

בדרך זו גם אין כאן 'ויתור' והחנינה אינה סותרת לכלל ש'אין הקב"ה ותרן'. להגדיר את הקב"ה כ'ותרן' משמעו שאין מעשי האדם חשובים בעיניו וקל לו לותר עליהם: גישה זו מבטלת את היסוד לתורה ומצוות. אך ההכרה שעל אף חשיבות עבודת האדם וערך מעשיו והמשמעות שיש לאי קיום תורה ומצוות כהיבט של מרידה במלכות שמים, בכל זאת אבינו מלכנו מוחל וסולח וחונן אותו בחיים – זו הכרה בעומק המלכות ובחסד ה', על כך נאמר בתפילת רבי ניסים גאון: 'ולא יודע עוז רחמיך אלא בהעבירך חטאת יראיך'....

אם כן, אנו נדרשים ראשית לכל לבקר את מעשינו ולתת את הדעת על מחויבותנו לבורא עולם. לאחר שנכיר בדלות מעשינו ובעובדה שאין אנו זכאים לכלום - 'כדלים וכרשים דפקנו דלתיך' - נכיר במלכות ה' ובחובתנו הבלתי מעורערת אליו, ומתוך מחשבה זו המלווה ברצון כן להשתפר אנו יכולים לקוות שנהיה נכללים בביטחון שייעשה לנו נס ונזכה לשנה טובה ומתוקה.

הרב מנחם יעקובזון הוא ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.