הרבנית שרה מייזליש: "אם יהודי שמח בחג הסוכות, הוא יהיה שמח כל השנה"

מתוך הרצאתה של הרבנית מייזליש (עיבוד: מיכל אריאלי)

"ושמחת בחגיך", בכל פעם מחדש כשמגיע חג הסוכות בו אנו מצווים על נושא השמחה, נושאות אותי מחשבותיי אל אבא שלי – הרב'ה מבאבוב זצ"ל. אני נזכרת בפניו הזוהרות כשהוא היה נכנס לסוכה ובשמחה העצומה שאחזה בו, אבל יותר מכל - אני מהרהרת דווקא בשנים בהם הוא היה בשואה האיומה. אולי זה מפתיע, אך דווקא מאותן שנים אני למדה על השמחה הגדולה ביותר.

זה היה בשנת 1941. אבא התגורר בפולין והוא נהג בקביעות להתחפש לגוי כדי להבריח יהודים אל בוקרשט שברומניה. אבא שלט היטב בכמה שפות, והיו לו כל המסמכים הדרושים לצורך ההברחה. כך הוא הצליח להבריח יהודים, מתוכם הרבה מאוד ילדים.

באחד הימים נסע אבא יחד עם אחי הגדול שהיה אז כבן עשר ברכבת לכיוון בוקרשט. שניהם היו מחופשים לגויים, אבל אנשי האס.אס שהיו אתם ברכבת חשדו בהם, עצרו אותם ולקחו אותם לאולם גדול בו היו מרוכזים הרבה יהודים. משני צדדי האולם עמדו חיילים עם רובים שלופים וכל מי שהיה אפשר לחשוב שהוא מסתכל לכיוון הלא נכון, ספג מיד ירייה.

שנים לאחר מכן שמעתי את אחי משחזר את כל מה שקרה. הוא סיפר לנו שראש הגסטאפו ישב על יד שולחן ומשם הוא פיצל את כל היהודים לתאים – כל אחד לתא אחר. אבא שלי ביקש להיות ביחד עם בנו, ולמרבה הפלא – הגרמנים אפשרו זאת.

היה זה בליל שבת ואחי סיפר על כך שאבא התפלל קבלת שבת בדביקות וברוממות כאילו הוא עומד לפני אלף חסידים. אחר כך הם ערכו סעודת שבת בתא הקטן על כמה עוגיות שלקחו כצידה לדרך. העוגיות האלו שימשו גם כדגים, גם כבשר וגם כיין לקידוש. אבא סיפר דברי תורה ושר זמירות. "אחרי שהוא סיים", סיפר אחי, "הוא קרה לי ואמר: 'נפתלי, אתה יודע מה קורה כאן?' 'כן', השבתי לו, 'הגרמנים הורגים יהודים ועומדים להרוג גם אותנו'.

השיב לי אבא: 'כל זה נכון, אבל בקשה אחת יש לי ממך, ילדי. אתה זוכר את הזיידי (זה אבא שלו - הוא כונה 'קדושת ציון' והיו לו אלפי חסידים) זוכר איך שזיידי שמח בשמחת תורה ורקד עם כל החסידים שלו? זוכר איזו שמחה עילאית הייתה לו בלילה הראשון של יום טוב של סוכות? זוכר את השמחה העצומה שחשנו גם אנו? כעת אנו הולכים לקיים מצווה נוספת, חשובה מאין כמוה – אנו עומדים למות על קידוש השם. תבטיח לי שתשמח בכך בדיוק כמו ששמחת בשמחת תורה, וביום טוב של סוכות".

בסופו של דבר ארע נס – אבא ואחי ניצלו, אומנם חלק גדול ממשפחתם נרצח בשואה, כולל אשתו של אבי, אך אבא הגיע לארה"ב, התחתן פעם נוספת וזכה להקים משפחה. במשך שנים סופר סיפור השמחה הזה במשפחתנו, והוא ממשיך להציף את ליבי בכל פעם מחדש.

כוחה של שמחה

ומדוע אני מספרת זאת? כי דווקא בימים אלו כשחג הסוכות מגיע לשערינו, אנו מוכרחים להבין שמצוות 'ושמחת בחגיך' היא לא פחות חשובה ממצוות נטילת ארבעת המינים. ההוכחה לכך היא פשוטה - שהרי ניתן לראות שבשבת של חול המועד הסוכות איננו נוטלים ארבעה מינים, אבל על השמחה אנחנו ממשיכים להיות מצווים. השמחה אינה בטלה באף יום מימי חג הסוכות. היא מצוות עשה מדאורייתא, וזוהי המהות של החג. הפלא יועץ מביא בשם הארי ז"ל שאמר על הפסוק "ושמחת בחייך והיית אך שמח", שיש כאן הבטחה על כך שאם אדם באמת שמח בחג הסוכות, הוא יהיה שמח כל השנה.

(צילום: shutterstock)

אלא שכאן יש לציין שהמצווה אינה כה פשוטה לביצוע, כי ממש לא תמיד קל לשמוח. הגאון מוילנא אפילו אומר שלהיות שמח ביום טוב, זו אחת המצוות הכי קשות בתורה. כי יש הרבה מאוד דברים שגורמים לנו להימנע מהשמחה. אין צורך לפרט, כי כולנו מכירים מקרוב כל כך הרבה רווקים שמרגישים בחג את הקושי העצום של הבדידות, זוגות ללא ילדים שמחכים לפרי בטן, אנשים עם קשיים רפואיים או קשיי פרנסה, ובינינו – מי לא מתמודד עם תיק כזה או אחר?

אז איך באמת מצליחים להשרות בביתנו את השמחה? אבא זצ"ל אמר לנו תמיד: "אם הקב"ה מצווה, אז אין שום ספק שקיימת דרך לעשות זאת". והוא גם היה מסביר: "בסוכות אנו יושבים בסוכה זכר ליציאת מצרים, זכר לכך שזכינו לצאת משעבוד לחירות, וכעת בואו נעצור לרגע ונחשוב – בני ישראל יצאו מארץ מצרים אחרי שנים קשות מאוד של שעבוד, גזירות וצרות. הם חוו מאורעות נוראיים, וטבעו של אדם שעובר משהו קשה, שהרבה פעמים הוא מדבר על כך ונזכר בכל הצרות שעבר, וזה לפעמים מפריע לו להיות בשמחה, כי הוא כל כך שקוע בסיפורים על הקושי שהיה. אבל בימים אלו של סוכות הקב"ה מצווה אותנו לחשוב על 'יציאת מצרים' – על העתיד הטוב שמצפה לנו. אנחנו צריכים לחשוב על ענני הכבוד שהאלוקים הצמיד לנו במדבר ועל השמירה המיוחדת שקיבלנו. אם רק נהרהר על מה שיהיה ולא על מה שהיה, לא ניפול לייאוש".

לא פחות מהבכי

זה גם מה שמוטל עלינו לעשות בימים אלו - לנסות להביט על חיינו ולחשוב מהן הסיבות שבשלהן אנו יכולים לשמוח? והרי מובן שהשמחה האמתית ביותר היא שמחת התורה והמצוות, כמו שכתוב "מצווה גדולה להיות בשמחה", ונראה לי שנכון גם לשנות את סדר המילים ולומר: "שמחה גדולה להיות במצווה", ואני אישית מתפללת להקב"ה שאזכה לעבוד אותו בכל יום ויום אך ורק מתוך שמחה.

ומה לעשות בזמנים שזה קשה? ללמוד פשוט להסתכל על חצי הכוס המלאה, על כל הדברים הטובים והנפלאים שהחג נותן לנו – על האושפיזין, על בני המשפחה שמסביבנו, ואפילו על הנעליים והבגדים היפים שחידשנו לכבוד החג.

אז נכון, אנחנו לא נמצאים בדור בו ריבונו של עולם מבקש מאתנו למות על קידוש השם בשמחה, אבל הוא כן מבקש מאתנו לחיות את המצוות בשמחה. זה מה שמוטל עלינו לעשות בימים אלו של סוכות – לבשל את הסעודות בשמחה, ליטול ארבעה מינים בשמחה, לצאת ולהיכנס מהסוכה בשמחה, לא בעצבות ולא מתוך עצלות, אלא רק בשמחה שעולה על גדותיה.

החוזה מלובלין אמר על השמחה שהיא מעלה אותנו כ-7000 מדרגות, ורבי אהרן הגדול מקרלין התבטא ואמר שעצבות היא לא עבירה כשלעצמה, אבל היא גורמת לכל כך הרבה עבירות, כי אדם עצוב לא יכול לקיים מצוות.

אין ספק שבזכות השמחה ניתן להגיע לעבודת השם עצומה, כי דווקא כעת כשסיימנו לבכות בתפילות הימים הנוראים ולנצל את שערי הדמעות שלא ננעלו, זה הזמן לעבור לשמחה שהיא בעלת דרגה עצומה לא פחות מהבכי. כי כתוב על השמחה שהיא שוברת את כל המחיצות ואפשר בעזרתה לפעול הרבה ישועות. זו ההזדמנות שלנו. של כולנו, והלוואי שנזכה.