פלא ושמו מטריה: דבר תורה לפרשת בראשית

משחר ילדותו חלם מושק'ה הכפרי להגיע לעיר הגדולה. בכל פעם שהיה רואה את הרכבת טסה על המסילות סמוך לכפרו, היה מצפה ליום שיצבור די כסף, ויסע אל העיר הגדולה לשזוף עיניו בפלאי תבל.

האיש גדל וחסך פרוטה לפרוטה עבור טיול חייו. לאחר שחסך סכום נכבד, ניגש אל קופת הרכבת ורכש כרטיס נסיעה. כשסוף סוף דרכו רגליו בעיר החלומות, טייל ברחובותיה, סייר בשווקיה, התפעם משכיות חמדתה, ועיניו לא שבעו מלראות.

אותו יום מעונן היה, ואנשים הלכו כשמטריותיהם בידיהם שמא בכל רגע יתחיל לרדת גשם. הכפרי לא ידע למה משמשת המטריה. בעיניו היה זה נראה כמקל הליכה עטוף באריג מוזר.

והנה באחד מעיקולי הרחובות, רואה הוא לפניו חנות מטריות ובה מקלות רבים כאלו, תלויים על המוט. נכנס ושאל את המוכר: "סלח נא לי על בורותי, מה הם המוטות הללו? למה הם משמשים?". המוכר הסתכל עליו במבע משתומם: "מה השאלה? קוראים לזה 'מטריה', ומי שמחזיק את זה אינו נרטב בגשם".

התפעם מושק'ה מן ההמצאה החדשה, ומיד רכש לעצמו מטריה בכסף מלא, בלי להבין איך משתמשים בה בדיוק. "חבל שעד היום לא חשבו על הפטנט הזה" הרהר לעצמו "אביא את המטריה אל הכפר, ואין מי שלא יבוא לחזות בפלאותיה".

מרוגש מחוויותיו, שב האיש אל כפרו. האיכרים מיד סבבוהו, והטו אזנם לשמוע בסקרנות כל בדל ידיעה אודות העיר ופלאיה. היסה מושק'ה את חבריו האיכרים: "לא תאמינו איזה פטנט הבאתי מהעיר! המצאה כזו לא ראיתם מימיכם!". שלף ברוב רושם את המטריה והשתעשע בה בידיו, כאשר חיוך מאוזן לאוזן מלווה את נענועיו. "לזה קוראים מטריה!" נופף בה בארשת חשיבות "זו המצאה מהפכנית שמשנה את העולם" הוסיף כמבין ענין. "כל המחזיק מוט זה בידו, מוגן מפני מטרות העוז..." סיכם לקול קריאות ההתפעלות של הסובבים.

ביקשו האיכרים לדעת עוד על המוט המופלא, והוא המשיך לרתק את ההמון: "כאשר טיילתי בעיר, היו השמים מעוננים. שמתי לבי לכך שאנשים הולכים כשהם מחזיקים בידיהם מוטות אלו. ולא נכים היו, ולא מוגבלים. לא הבנתי מדוע הולכים כך האנשים. עד שהוסברה לי התגלית".

מעתה ציפו האיכרים בקוצר רוח לרדת מטר על הארץ. ויותר ממה שייחלו לגשם כדי שירווה את שדותיהם, המתינו לו כדי לחזות בפלאי המטה.

ואכן, כמה ימים לאחר מכן החלו לרדת זרזיפי מטר שהלכו והתגברו. "נהדר, נפלא", צהל הכפרי, לבש את מעילו, חבש את כובעו, וכמובן לא שכח את מטרייתו.

מה שלא ידע מיודענו שבקצה המוט יש לחצן שצריך ללחוץ עליו, ואז המטריה נפרשת לרווחה ומשמשת כמחסה. במקום לפתחה, הוא נשען ונסמך עליה - כפי שראה את אנשי העיר.

כל בני הכפר הביטו מחלונותיהם לחזות בפלא כיצד נותר מושק'ה יבש. אך אויה, לפליאתו הרבה, המטריה הכזיבה וכלל לא הועילה. הוא שב אל ביתו רטוב עד לשד עצמותיו, ונכלם מחבריו ששחקו לאידו...

כועס וממורמר נסע במיוחד העירה, מיהר אל החנות והתנפל בחמת זעם על בעליה: "רמאי, שקרן, וגזלן! למה רימיתני? מטריה מקולקלת מכרת לי! הפכתי את עצמי ללעג ולקלס! השב מיד את כספי בחזרה!", סיים בפקודה.

הבין המוכר כי לפניו עומד כפרי תמים שאינו מבין בין ימינו לשמאלו. "אמור נא לי כיצד השתמשת במטריה?" בירר כשחיוך בזויות פיו. "נשענתי עליה", השיב הכפרי לתומו, "אך לא עזר דבר".

צחק המוכר והסביר לכפרי בסבלנות ובאורך רוח: "הסכת ושמע! המטריה אכן משמשת מחסה ומסתור מגשם וממטר, אך זאת רק בתנאי שפותחים אותה ופורשים אותה מעל הראש. כאשר נשענים עליה, מה תועלת יש בה?!...".

* * *

שאלו פעם גאון אחד מדוע פעמים רבות אין הצדיקים מגנים על הדור, הרי אמרו חז"ל במסכת מועד קטן (ט"ז ע"ב) "הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה"? השיבם אותו גאון במשל הנזכר, והטעים את נמשלו: כמו שהמטריה מגֵנה על האדם ממטר רק כאשר פורשים אותה מעל הראש, כך הצדיקים מגנים על הדור רק כאשר אנשי הדור מרימים את כבוד הצדיקים ועונדים אותם עטרה לראשם, רק אז זכותם מגנה והם מסוככים עליהם מפורענות. לא כן כאשר הדור מזלזל בכבודם של תלמידי חכמים, ורק כאשר מגיעה צרה ב"מ, הם חפצים להישען על זכותם של הצדיקים שיצילום מרעתם, בודאי שבמצב כזה אין זכותם מגנה.

משל ונמשל זה, הביאו הגאון רבי מקיקץ שלי זצ"ל בספרו "לשם אישים" (בשם "כנסת ישראל"), וביאר על פי זה את אשר אומרים אנו בסליחות "אנשי אמונה אבדו באים בכח מעשיהם, גבורים לעמוד בפרץ דוחים את הגזרות", מתי כל זאת? דוקא אם "היו לנו לחומה ולמחסה", דוקא כאשר אנו מרוממים אותם מעלינו ככתר לראשנו, ובאים לחסות בצלם! אך כאשר איננו מכירים בכך שהם מרוממים וגבוהים מאתנו - איך נרצה להינצל בזכותם?!

ועל פי כל הדברים האלה, מבאר הגאון רבי רפאל כדיר צבאן זצ"ל בספרו "נפש חיה" את הפסוק הנ"ל "ויתן אותם אלוקים" את הצדיקים "ברקיע השמים" להיות מושלים ביראת שמים "להאיר על הארץ" להיטיב ולהאיר בזכותם לארץ ולדרים עליה. וכל זה דוקא כאשר הדור נשמעים לדבריהם, לתת להם כבוד "למשול" ולהנהיג את הציבור "ביום ובלילה" ואין מהרהרים אחריהם.

חכמי ישראל - הם לנו המחסה והחומה. אך זאת בתנאי שנשימם עטרה לראשנו, ונחסה בצלם.