היצר הרע מבקש בסך הכל פירור...אל תרחמו עליו!

כמה טוב להתחיל מבראשית.

נתחיל מבראשית, אולם בל נשכח לשאת על כתפינו את מטען הימים המיוחדים שזה עתה יצאנו מהם:  

"בילינו פרק זמן של קדושה והתרוממות הנפש בחוג בית המקדש. שמענו את קול השופר מראש חודש אלול ועד לתקיעה האחרונה במוצאי יום הכיפורים. התקדשנו וטִהרנו, ובהשראת הקדושה והטהרה בנינו את הסוכה ושמחנו לפני השם שבעת ימים. מיום ליום התרוממה נפשנו יותר ויותר. ופרק זמן זה, שהוא גולת הכותרת של חיי היהודי במשך השנה, העניק לנו את אוצר חיי האושר לפני השם, ושיווה לחיינו רוממות חדשה.

"האמנם קנינו לנו את האוצר היקר הזה לצמיתות? האמנם היה לנו האוצר הזה לקניין, כך שבכוח זה נוכל למצוא את דרך חיינו וללכת בה, על אף כל הסערות, המכשולים והמאבקים שיעמדו נגדנו? האם גם אחרי שובנו אל חיינו היומיומיים נוסיף להתהלך לפני השם באותה טהרה גואלת ולהתמכר לו באותו אומץ רוח, באותו כוח רצון מתוך שמחה ושלום? או אולי חיש מהר תתעכר טהרתנו, נהסס בהתמכרותנו, נשתעבד שוב ליצרינו ויסורו מעלינו השלום והשמחה?" (רבי שמשון רפאל הירש, "במעגלי שנה", א, קנה).

*

"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ".

כשם שהעולם מורכב משמים וארץ, כך כל אדם מורכב מ"שמים" ו"ארץ" - גוף ונשמה. עבודת האדם בעולמו היא להשכיל לחבר בין שמים וארץ, לשלב נכון בין גופו לנשמתו, וחלילה לא ליצור ביניהם תהום עמוקה.

אדם עלול למצוא את עצמו יום יום ושעה שעה בקונפליקט פנימי בין שני החלקים המנוגדים הללו, ופרשת בראשית מהווה אבן יסוד בנושא זה.

בפרשה זו מסופר על חטאם של אדם וחווה, חטאו של קין, ועל ההידרדרות המוסרית הנוראה של בני דורו של נח. "וַיַּרְא השם כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו, ה). המרכיב ה"ארצי" שבאדם החל "לזייף", האיזון העדין בין הגוף לנשמה הופר והתוצאה הייתה בהתאם.

לאחר חטא אדם וחווה, אמר הבורא לנחש: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (ג, טו). מה פירושה של קביעה זו?

הנחש מסמל את היצר הרע, המפתה את האדם למתוח גבולות, להתיר את האסור (אכילה מפרי עץ הדעת) ולאסור את המותר ("אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן" – ג, א). במילים אלו – "הוא (האדם) ישופך ראש ואתה (הנחש) תשופנו עקב", טמון הסוד להצלחת המאבק בין האדם לנחש.

היצר הרע נעמד כעני בפתח. הוא עושה את עצמו מסכן ואומלל, והוא מבקש בסך הכל פרוסה אחת, משהו קטן. כשהיצר הרע מבקש להחטיא את האדם ולהסיר אותו מהדרך הישרה, בשלב הראשון הוא לא מבקש "דברים גדולים" שהרי הוא יודע שהסיכוי שהאדם ישמע לו הוא קלוש. מה הוא כן מבקש? פרוסה אחת. אפילו לא כיכר לחם אחת, רק חתיכה קטנה.

והאדם מתפתה. הוא מהרהר בליבו - טוב, אחטא רק פעם אחת וארגיע את היצר. אולם מה קורה אחרי פעם אחת? היצר כבר "מתנחל" בקרב האדם.

זה מה שאמר בורא עולם לקין לאחר חטאו: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז). היצר רובץ בפתח, ואין בכוחו להיכנס פנימה אם אתה לא פותח את הדלת. אולם לאחר שפתחת חריץ, היצר כבר מצליח להשתחל פנימה והוא עלול לזרוע הרס רב.

מה שמוטל עלינו הוא לא להתפתות לאותו "עני", ולא לפתוח לו את הדלת.

כעת נבין את מאמר האלוקים לנחש: "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (ג, טו). האדם מסוגל להכות את הנחש בראש, אולם כוחו של הנחש מוחלש יותר והוא יכול להכות את האדם רק בעקב.

פירושם של דברים: למרות שהיצר כבר "התנחל" בתוך האדם, בכוחה של התעוררות רוחנית אחת להכות את היצר בראשו. גם בזמן שהיצר תוקף בעוז, אדם מסוגל להתגבר ולהכות בראש הנחש. נכון, הנחש לא מת לגמרי, אולם "הוא ישופך ראש". אפשר לכופף את ראש הנחש ולגרום לו להיות שפוף לפחות לזמן מה. לעומת זאת, הנחש אינו מסוגל להכות את האדם בראשו ולגרום לו לחטוא בחטא חמור ללא כל הכנה, אלא הוא מכה בעקב. הוא מבקש מהאדם משהו קטן, ואז אט אט הארס מתפשט לכל הגוף, בתהליך איטי אך בטוח. העקב אמנם נמצא בתחתית הגוף, אולם הגוף כולו נשען עליו.

ידיעה זו אמורה לעודד את האדם מצד אחד ולהזהירו מן הצד השני. האזהרה היא להיזהר מפיתויים קטנים ומפתיחת חריץ ב"דלת" הנפש, והעידוד הוא שגם אם נכשלת, בכוחך לשוב ולהכות את ראש הנחש.