יצר לב האדם רע מנעוריו – למה זו הסיבה להבטחת השם שלא יהיה שוב מבול?

פרשת "נח" עוסקת בעיקר סביב המבול שהתרחש בעקבות השחתת מעשי בני דורו של נח.

מעשיהם של אנשי אותו דור היו בשפל נוראי מבחינה מוסרית, עד שאלוקים אמר: "קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם" (ו, יג). הארץ התמלאה בחמס (פירוש המילה "חמס" הוא חטיפה וגזל). לכן, אמר אלוקים: "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ", והמבול ירד.  

מי המבול שקעו, האדמה החלה להתייבש, ולאחר שנת שהייה בתיבה, יצאו נח ומשפחתו אל העולם השמם. הדבר הראשון שנח עשה כשרגליו דרכו על האדמה היה הקרבת קרבנות לבורא. הקרבת הקרבנות הללו השפיעה לטובה על ההיסטוריה כולה: "וַיָּרַח השם אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ, וַיֹּאמֶר השם אֶל לִבּוֹ: לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". (ח, כא-כב).

מבט מהיר על הפסוקים הללו מעלה תהייה. הרי הסיבה לבוא המבול הייתה, שיצר מחשבות האדם היה רע כל היום: "וַיַּרְא השם כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו, ה). והנה, לאחר המבול אלוקים מבטיח: "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו, וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי". כיצד אפשר להבין, שאותה סיבה אשר מחמתה אלוקים החליט להביא כליה על דור המבול – "יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום" - היא אותה סיבה אשר בזכותה אלוקים מבטיח שיותר הוא לא יוסיף להכות את כל חי – "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"?

רבי שמשון רפאל הירש מבאר כך:

לאחר חטא העגל, משה רבינו עולה שוב להר סיני כדי לבקש מחילה מהבורא על חטאם של בני ישראל ולקבל את לוחות הברית השניים. הנימוק של משה לבקשת המחילה הוא: "יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא".

תמוה ביותר. הרי קשיות עורפם של בני ישראל, היא הגורם לכך שאלוקים לא מתהלך בקרבם כבראשונה: "רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (שמות לב, ט), ולכן – "לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ, כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה" (שמות לג, ג). כיצד יתכן שקשיות העורף אשר גרמה לחטא, היא הנימוק למחילה?

התשובה היא, אמנם עם ישראל הוא עם קשה עורף, אולם תכונה זו אינה קטרוג אלא ההיפך – סנגוריה ולימוד זכות. מדוע? משום שעם ישראל עתיד לעבור היסטוריה לא פשוטה, הם יהיו למודי סבל, יבואו עליהם גלויות, רדיפות ופוגרומים. מה יחזיק אותם? קשיות העורף. ההליכה עם האמת עד הסוף, היא זו שמחזיקה ושתחזיק אותם נאמנים לבורא לאורך כל ההיסטוריה. איזו אומה יכולה לשאת בעול תרי"ג מצוות מלבד ישראל? מי יכול לעמוד מול הזרמים, הרוחות, הרדיפות והתלאות? רק עם ישראל, עם קשה עורף, אשר צועדים בגאון אל מותם כש"שמע ישראל" על שפתותיהם.

זה מה שמשה אומר "יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא". דווקא משום היותם קשי עורף, זה מה שמקנה להם נקודות זכות. הרי רק בזכות "העזות" של אברהם אבינו, שהגיע לבדו להכרה בבורא עולם, ועמד נגד עולם שלם של עובדי אלילים, אנו חיים היום כאומה יהודית.

אותו רעיון נכון גם ביחס למבול: הסיבה שיצר לב האדם רע מנעוריו, היא הסיבה לכך שלא יהיה מבול. מדוע?

המילה "נער" היא מלשון התנערות. (או מלשון התעוררות וחידוש – ה"כתב והקבלה") נער שואף לעצמאות, והוא מנסה לנער מעליו כל עול. מצד שני, נער מצליח להתנער בקלות מהרגלים רעים והוא מסוגל להשתנות מהר. עצמאות זו מתגלה תחילה כנעורים, הצעיר משלח רסן, מנער ופורק את העול. אך כשהוא מגיע לכלל הכרה שתכלית המצווה היא חירות ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא התלהבות נעורים, הוא מנער מעליו הכל והוא מוסר עצמו לאידיאל של התורה.

פעמיים בהיסטוריה אלוקים שינה את "טבע" האדם והאדמה. הפעם הראשונה היא לאחר חטא אדם הראשון. בעקבות החטא, אדם חדל להיות בן אלמוות, ובנוסף - "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ... וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג, יז-יח). הפעם השנייה היא לאחר המבול – "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". עד דור המבול היה אביב תמידי. מזג האוויר היה אידיאלי עבור גידול הצמחים, והם זרעו פעם אחת בארבעים שנה (בראשית רבה לד, יג). גם חיי האדם ארכו מאות שנה, בבריאות ובכוח. אחרי המבול, הטבע השתנה ונוצרה מציאות של ארבע עונות השנה, מציאות המקשה מאוד על גידולי האדמה. בנוסף, חיי האדם קוצרו משמעותית.

שינוי הטבע של האדם והאדמה הוא למען ולטובת האדם. מדוע? 

האדמה, בשפע ברכתה הגשמי ובאריכות החיים של היושבים עליה, הכשילה את האדם והחטיאה אותו. האנושות לא הצליחה להתמודד עם ריבוי הגשמיות ואריכות הימים. השפע הגשמי, האביב התמידי, החיים הארוכים והבריאות האיתנה, הובילו לכאוס חברתי ומוסרי אדיר.

קיצור חיי האדם והרעת כוח האדמה עידנה את האנושות. האדם החל להרגיש פחות בטוח בעצמו, הוא נהיה עניו ושפל הרבה יותר, הוא הבין שחייו קצרים ועליו לנסות לצקת כמה שיותר תוכן לחייו.

שינוי טבע האדמה אשר גרם להפחתת מידת הגאווה של האדם, והיכולת של האדם להתנער ממעשיו הרעים, יבטיחו שיותר לא יהיה מבול לעולם.