הרבנית ימימה לפרשת נוח: איך להפוך טיפה מרה לבושם?

השבוע, ברוך השם, חיתנתי בת. דווקא לנוכח השמחה הגדולה הזו בולט שבעתיים צער הרווקים והרווקות. תחת החופה ביקשתי בעבורם, כי זו הרי משמעות המילים "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". בזוהר כתוב, שכאשר בתיה בת פרעה שומעת את בכיו של משה בתיבה, היא מבינה: מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. והזוהר מסביר שמשה הקטן בוכה את בכיים של הילדים האחרים. "אני לא מוכן להינצל לבד", הוא אומר לה', "כשיש סביבי עוד כל כך הרבה שטובעים".[1] לכן, המילים "כדת משה וישראל" מחזירות אותנו לאותו משה, שכשמצילים אותו, אם אחרים לא שמחים באותה השמחה, מה זה שווה לו. אז בעזרת השם, שיהיו המון חופות ונזכה לחלוק שמחות דומות עם עוד המון בנות נפלאות.

נקדיש היום את הדיבור לגבורה של נשים כאלה ברווקותן, בנישואיהן, בגידול הילדים שלהן. אנחנו בחודש של גבורה, חודש מופלא. הוא מר והוא מתוק. מר-חשון, וכזה מתוק.

אז מתוק או מר?

החיים מראים לנו שבכל יום ובכל משפחה, ולוּ הכי מדוּגמת, תהיה טיפה מרה. לא יתכן שלא. מר-חשון – "מר" פירושו טיפה; הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי.[2] זו הטיפה שנוזלת מהדלי ואין מי שאין לה את זה בחיים, את הטיפה המרה הזו. זו ההרגשה של "מה לא עשיתי, כמה טרחתי למלא את הדלי והנה אחד נזל והנה המאמץ הזה לא צלח..."

מה עושים עם טיפה מרה? יש כל מיני פתרונות. הפתרון של נוח, למשל: הוא הטביע את יגונו בטיפה המרה. נוח יוצא מהתיבה ורואה עולם שהשקיעו בו כל כך הרבה והוא נחרב כולו ועליו להתחיל הכל מהתחלה. ואין לו כוח. וַיָּחֶל נֹחַ,[3] והוא נוטע כרם ומשתכר, כי גם זו דרך להתמודד עם טיפה מרה בחיים: יאללה, בוא נברח, בוא נטביע את היגון.

חז"ל אומרים שמי ששותה טיפה מרה, גוזר על עם ישראל גלות. מה הקשר? כי ברחת, לא רצית להיות פה, נכון? אז באמת חס ושלום לא תהיה פה. תגלה מהמקום שלך.

הדרך היחידה להתמודד עם טיפה מרה בחיים, עם משהו שקורה לך לא לפי הציפיות בחיים, נקראת "גבורה". קצת שכחנו את המושג הזה כי צללנו למושגים קואוצ'ריים. אני חלילה לא מזלזלת בקואצ'ריות ואני עושה בה שימוש עצום. אבל תורת הקואוצ'ינג היא נוצרית בבסיסה. אנחנו גיירנו אותה אולם המקור שלה נוצרי ועקב כך אנו צוללים לפעמים יותר מדי למושגים של "הכלה", "ויתור", "התבטלות".

לכאורה, מה רע בזה? כי לאט-לאט אישה מגלה שזה פשוט נוח. את החולשה הזו אַת הופכת לאידיאולוגיה: "אני עכשיו שותקת ומתבטלת" ובאמת, "מתבטלת", פירוש סוג של בטלנוּת נוחה. הרב קוק זצ"ל היה אומר שיש שתי מידות מֵצרַניוֹת (שכנות / תאומות): ענווה ועצלנות. יכול להיות שזה נראה לך ענווה, הכלה וויתור בעוד שפשוט נוח לך. את זורמת עם הנסיבות, כמו מים.  

זו היתה, לפי חז"ל, הטעות של נוח. כשהוא בא לעולם כולם אמרו: "אוֹ. זֶה יְנַחֲמֵנוּ".[4] למושג "נחמה" משמעות כפולה: מצד אחד יש בו ממד של הכלה – "רע, אבל לא נורא. תקבלי את הרע. זה מה יש". אבל נחמה היא גם, מצד שני, בעלת משמעות של שינוי: "להִנחם" – להתחרט, לעבור ממצב אחד  למצב אחר.

כשרואים האנשים את נוח בלידתו הם אומרים: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּה'.[5]  בתקופת דור המבול, המעשים הרעים היו אורח חיים. האנשים היו נגועים בחמס ובגזל והאדמה הצמיחה קוץ ודרדר בגלל הקללה של אדם הראשון. אז אכן, נוח ניחם אותם מעצבון ידם, הוא המציא להם מחרשה להקל על עבודת האדמה אבל הוא לא עשה "זה ינחמנו ממעשינו". הוא לא שינה לטובה את מעשיהם הרעים. הוא קיבל את המצב כשם שהוא, עשה בו איזושהי נחמה (נוחות) אבל הוא לא הפך את המר למתוק.

וזו הגבורה, יכולת לעשות כעס לרחמים, מר למתוק. זו הברכה שאומרים יום-יום על הגשם: אתה גיבור לעולם ה'... מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם.

החודש הזה הוא בסימן האישה הגיבורה, אמא רחל. בטעות אנחנו חושבים שהיא ותרנית וחלושה אבל היא גיבורה. היא לא פעלה מתוך חולשה של מפסידים. היא יכלה לפעול בצורה אחרת לחלוטין אבל אילו היתה אומרת "זה ככה וזהו", היא היתה נשארת אישה מרה. אבל היא אמא. לאמא אסור להישאר אישה מרה, דמות נוצרית מִתְקַרְבּנת, "רע ומר, אבל אני מקבלת את זה". היא אישה גיבורה.

להיות אישה מרה זה ממכר, ממש כמו הטיפה המרה. לכן הגבורה היא להפוך מר למתוק.

איך עושים את הגבורה הזו של הפיכת מר למתוק ולא רק לומר "מר, אבל אני מקבלת את זה"?

אומר ה"בני יששכר" כל כך יפה:  יוסף, בנה של רחל, נמכר על ידי אחיו. בדרכו למצרים הוא מר נפש ומה הוא עושה בדרך – משתטח על קברה של אמו.

"בני, תסתכל", היא אומרת לו. "עכשיו מרחשוון". "מרחשוון" – מהמילה "ריח", אומר ה"בני יששכר". "תריח את הריח הטוב", אומרת אמא רחל ליוסף בנה. אל תגיד 'מר לי, רע לי עם הישמעאלים'. יש ריח טוב ואתה תמצא אותו".

חז"ל אומרים לנו, שמרבית הסוחרים הישמעאלים באותם ימים הובילו נפט ואילו הישמעאלים שקנו את יוסף לעבד היו סוחרי בשמים דווקא.  

 "רגע, ימימה. מה אכפת לי בשמים? גם ככה יוסף נמכר. גם ככה רע לו".

נכון. אבל בדרך הארוכה הזו, הלא-פשוטה הזו, אתה נתבע למצוא את הבושם וזה הציווי של אמא רחל; אל תהיי רק אחת שאומרת "זה מר. זה עם ריח לא-טוב ואני מקבלת את זה". עשי פעולה! הריחי עכשיו ריח טוב, את המרחשוון.

ואומר ה"בני יששכר": דעו לכם, החודש יבוא המשיח – למה? כי בית המקדש הראשון שבנה שלמה נשלם בחודש מרחשון, אך שלמה לא ערך חנוכת-בית בחשון אלא המתין עד תשרי הבא והיה מרחשוון מתבייש. והבטיח הקב"ה לשלם שכרו לעתיד, שייבנה בו הבניין השלישי ויבוא בו המשיח וחייבים להריח את הריח הטוב בחודש הזה של משיח שתיכף מתקרב וכתוב עליו "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'."[6]

המילים האלה מופלאות. מרחשוון הוא החודש של המבוישים והמבוישות, של אלה שוויתרו למישהו אחר. "היה צריך עכשיו להיבנות הבית שלי, עם חנוכת הבית שלי", אומר חודש מרחשוון, "כי הבניין הושלם – בי. אז למה חגגו את חנוכת הבית בתשרי? ומה אתי?"

"אתה התביישת", אמר לו ה'. "ואתה מתעקש להריח ריח טוב בחודש הזה דווקא? הבניין השלישי ייבנה בך".

אל תגידי "זה חודש מר כי אין בו חגים". הקב"ה פינה אותו מכל חג "רשמי", כדי שתוכלי לקבוע בו איזו שמחה שאת רוצה. החודש הזה פתוח! סמני לך בלוח מתי השמחה שלך תבוא. תריחי אותה כבר מעכשיו. צריך המון-המון גבורה כדי להפוך את הנוחות הזו של החולשה לנחמה ולבושם נפלא ואי אפשר בלי להשתטח על קברה של אמא רחל ולבקש ממנה את המתיקות הזו שהיא תמיד ידעה למצאו בכל מצב.

רבי יהשע שאל את המשיח: "אימתי יבוא  מר? נו, מתי תבוא כבר?" ואומר לו המשיח, אליהו הנביא: "היום, אם בקולו תשמעו".[7]

אפשר לשמוע את המשיח, את הגאולה, בכל יום. להפוך מר למתוק בכל יום. ויהי רצון שהחודש הזה, תמלאו בלוח מלא-מלא-מלא שמחות: הנה אירוסין, לידה, ברית מילה, בר מצווה... משיח"."