מה הניסיון בדיוק? דבר תורה לפרשת לך-לך

פרשת "לך לך" פותחת את מהלך חייו של אברהם, אבי האומה המופלאה.

"וַיֹּאמֶר השם אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְֹךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, א-ג).

אברהם הלך. כל חייו הוא הלך והתקדם. התבוננותו בפלאי הבריאה הובילה אותו למסקנה חד משמעית שיש בורא לעולם. הוא עזב את התפיסות האליליות ששלטו באותה תקופה ביד רמה, לאט לאט הוא ניתק עצמו מהחינוך של בית אביו עד שהוא התחבר לבורא עולם בחיבור בלתי ניתן להפרדה.

כל אדם באשר הוא, "תקוע" ב"ארצו" או ב"עיר מולדתו". לכולנו יש הרגלים ומידות מסוימות שכדאי לנו להתרחק ולהיפרד מהם, כדי שנוכל ללכת ולנוע בחופשיות, כאברהם בשעתו.   

אברהם שמע בקול השם: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו השם".

ידועים הדברים, שניסיון זה של "לך לך מארצך" הוא אחד מעשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו.  

ישנה שאלה מפורסמת מאוד, שזועקת מקריאת הפסוקים. השאלה מובאת בין היתר ברמב"ן.   

אלוקים מצווה את אברהם לעזוב את ארצו, והוא מבטיח לו בזכות זה שכר אדיר, בלתי נתפס: גוי גדול, זרע, ברכה, אגדלה שמך. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח לו עתיד ענק, מזהיר. היכן הניסיון כאן? אברהם בן שבעים וחמש, שרה בת שישים וחמש, והדבר שהם הכי רוצים בעולם זהו בן שימשיך את דרכם. האם יש מישהו שלא יעמוד בניסיון הזה? "אפילו קל שבקלים כשיראה כל התועליות ימהר ליסע" ("אור החיים" יב, ד)?

זה ניסיון וזה שכרו?

נעצים את התמיהה. 

שתי פעמים נתנסה אברהם אבינו במילים 'לך-לך': בפרשתנו ובעקידת יצחק: "וַיֹּאמֶר: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (כב, ב).

חכמים (בראשית רבה לך לך, לט) מתלבטים איזה ניסיון קשה יותר – ה"לך לך מארצך" או "לך לך אל ארץ המוריה". התמיהה זועקת מאליה: לא רק שעוד לא הבנו את הניסיון ב'לך-לך' הראשון, אלא שעתה מבקשים להשוות אותו לקושי הניסיון של העקידה?

הרמב"ן (יב, ב) שואל שאלה נוספת. מדוע אין לנו מידע אודות אברהם אבינו עד שהוא קיבל את הציווי הראשון "לך לך"? האם לא היה ראוי שהתורה תפגיש אותנו ולו במעט עם דמותו הענקית, עם התורה שלו, עם האמונה שלו עוד לפני ציוויו של הקדוש ברוך הוא "לך-לך"? "מה טעם שיאמר לו הקדוש ברוך הוא עזוב ארצך ואיטיבה עמך, טובה שלא הייתה כמוה בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים או צדיק תמים?" (רמב"ן).

התשובה היא כזו:

היסוד של ניסיון ה"לך לך", הוא להיות אדם מצוּוֶה. כלומר, לא לעשות דברים רק בגלל שהשכל מבין את תכליתם, אלא בגלל שכך ציווה השם, גם אם יש להם תכלית הגיונית.

נכון, אברהם בראש ובראשונה הוא העברי הראשון, היהודי הראשון, הוא קדוש, צדיק ותמים, הוא מתהלך לפני הקדוש ברוך הוא בצורה שאי אפשר לתאר, אבל מכל מעלותיו של אברהם, התורה מבקשת להפגיש אותנו עם דבר אחד בלבד בפעם הראשונה שאנו קוראים עליו – "ויאמר השם אל אברם לך-לך. וילך אברם כאשר דיבר אליו השם''. השם אומר לאברהם ללכת ואברהם הולך, בדיוק כאשר דיבר השם.

זו כל הפרשה, זו כל התורה כולה.

עד ציווי ה"לך לך", היו בעולם שבע מצוות בני נח. אפיונן של שבע המצוות הללו, שהן נעשות על מנת שתהיה חברה תקינה ויהיה לעולמנו קיום. אסור לבני נח לרצוח והם חייבים להעמיד דיינים ומערכת חוקתית על מנת שהעולם יוכל להתקיים וכך הלאה. אבל מהות המצוות שיהודי מקיים היא שונה לחלוטין – לעשות רצון הבורא. למה? ככה. כי זהו רצון השם יתברך.

אילו התורה הייתה מתחילה לספר על נס ההצלה של אברהם מאור כשדים, היינו חושבים שאברהם לוחם ואמיץ גדול. אילו התורה הייתה פותחת בכך שהוא חינך נפשות רבות היינו יודעים שהוא מחנך דגול ובעל כריזמה עוצמתית, אבל התורה מבקשת לספר לנו מה יכול להפוך את העולם - "ויאמר השם לך לך, וילך אברם".

המהות הפנימית ביותר של יהודי – היותו מצוּוֶה.

כולנו מכירים את המשפט "מעשה אבות סימן לבנים". עומק הכוונה במשפט זה הוא, שמעשי האבות הם נתינת הכוח לבנים לעמוד במה שהם יעברו. מעשי האבות שתלו בלב של כל אחד מאתנו את הכוח לעבור את כל המכשולים. אברהם נתן לנו את היכולת ללכת כאשר ציווה השם.

כמה פעמים אדם שואל שאלות על הנהגת הקדוש ברוך הוא - מדוע נגזר עלי כך, מדוע קשה לי, מדוע אין לי מנוחה. הפרשה עונה לנו את התשובה היחידה: "כאשר ציווה השם".    

הבה נלך יחד עם אברהם.