משבר אמצע החיים: להתמודד עם אבדן הזהות

אובדן הינו מרכיב אינטגרלי בחיים. אבוד מקום עבודה, מעמד, או דמות קרובה, חלילה, כל אלו פרידות כואבות אמנם, אך נורמטיביות במרוצת החיים.

לפני שתשעט לאחוז מהר בהגה השליטה, ולוודא באובססיביות כי לא חמק ממך דבר ונאבד, ננסה במאמר הבא לבחון את האובדן בממד נוסף החיוני להתפתחות, והוא - אובדן הזהות.

בכדי להבין את הצורך החיוני בהחלפת זהות בין תחנות החיים, נעמיק לרגע בתחילת דרכו של התינוק. הוא מגיח לעולם, זעיר וקטון, מצווח ותובע את שלו, מיותר לציין, כי צרכיו מסופקים על אתר. כתוצאה מכך, הוא גדל לילד מפונק שדרישותיו נענות על ידי הוריו. לכשיגדל הילד, מעגלי חייו יסובו ויתרחבו על ציר המשפחה המורחבת והחברה. או אז, תשתנה זהותו בהדרגה. מזהות ילד המקבל ונוטל בלבד, יתפתח לבוגר ואחראי, מעניק ונותן. זהותו הישנה תפנה את מקומה לזהות חדשה.

זהות האדם מותאמת לשלבי החיים. זהות מסוימת יכולה להיות טובה ויעילה לשעתה, אך אותה זהות עלולה להוות אבן נגף בהמשך הדרך. לכן, היכולת להסתגל לשינוי הזהות בחיינו נחוצה בעידן הזה. דוגמא קלאסית לכך היא המעבר מחיי נערות לנישואין. עד אתמול היה האדם נער, מנוער מעול פרנסה ואחריות משפחה, מה שאפשר לו להקדיש את עתותיו ומרצו להתפתחות ולעצמאות. זהות זו אינה עולה בקנה אחד עם היותו כיום חתן, העומד להיכנס למערכת נישואין הכוללת אחריות, שותפות ומחויבות.

ההתנגדות לשנוי

עם ההכרח בתנועה מתמדת של שינוי זהותנו, עלול האדם לחוש מצוקה ואיום מאיבוד אזורי הנוחות והזהות המוכרים לו. הוא מתקשה לשחרר ולשלוח לחופשי את זהותו הוותיקה, מפחד לעכל את מבול השינויים בחיים. בעקבות כך הוא עשוי להתבצר בזהותו הישנה, ולהתנגד לזרימה עם התמורות מחויבות המציאות.

ההתנגדות לשינוי משולה לאדם הנוהג ברכב, ומסרב לסובב את ההגה בהתאם לפיתולי הדרך. סופה של נסיעה זו עלול להיות קטלני. הקפאת זהות שאינה יעילה למצב הנוכחי גובה מחירים כבדים מהמשועבדים לה. אם ילדנו לא יאבד את זהות המפונק, המקבל ונוטל, הוא ימנע, אמנם, מחוויית איבוד הזהות המאיימת, אך בד בבד, יאבד גם את חיי החברה ותגמוליה.

הייתי עד למקרה מצער של אדם בוגר ונכבד, בעל משפחה העמל לפרנסתו. באישיותו, על פי תפיסתו, הוא נועד לרצות את הוריו ולחסות תחת מטרייתם המגוננת. קו השבר היה עם פטירתם. הוא אבד את הוריו, ובמקביל את זהותו. לא היה את מי לרצות, ובצלו של מי לחסות. משבר אובדן זהות זה הדרדר עד כדי דכדוך הנפש, פיטורין מהעבודה ושקיעה עצמית.

זיקה רצויה בין זהות האדם לשנויים בפרקי חייו תנחיל הצלחה בחיים. כך גם מצינו בדברי חז"ל, במסכת אבות (ה', כא'): "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחפה, בן עשרים לרדוף...". כל פרק בחיים אמור לייצג זהות אחרת, מתחדשת. אינה דומה אישיות הילד הלומד מקרא, לבן ה-13 הנכנס לנועם עול תורה ומצוות.

בעולמנו זה, הנתון באופן תזזיתי לשינויים ותמורות, יש מספר חוליות חלשות בשנות חיי האדם, זמנים המועדים לפורענות בהחלפת הזהות. נעמיק בעיקרי ומשמעותי שבהם, המכונה: משבר אמצע החיים.

ציוני דרך

רבים מאתנו טווים חלום על עתיד מזהיר, משגשג ומצליח. בטוחנו כי מרץ הנעורים, האופי והיופי הרעננים, ילוו אותנו עד  מאה ועשרים. אמונה סמויה זו מעניקה אשליית בטחון כי לנצח נשאר צעירים ונמרצים, אלא שהחיים טופחים על פני האדם. האיתותים נשלחים בהדרגתיות: הגוף מתחיל לחרוק - קמטים קלים מעטרים את הפנים, מזון קלוקל אינו מתעכל, קפה לפני השינה? הס מלהזכיר. הקן המשפחתי מתרוקן אט אט מגוזליו, ופעמים, בעיתוי זה, מאבד האדם גם את הוריו. הוא מפנים כי על פי סדר הדורות, הוא הבא בתור להחזיר ציוד...

חזון האדם הצעיר, הכל יכול, מתנפץ אל קרקע המציאות, ולאדם לא נותר אלא לחוות את מוגבלותו ואת היותו בן תמותה.

ההתכחשות ומאפיניה

טלטלת השנוי מחרידה את האדם, ופוגעת בשיווי משקלו הפנימי. הוא מתקשה להאמין כי המציאות בוגדת בו. כתוצאה מכך, ינסה לזרות חול בעיני עצמו ולא לקרוא את מפת חייו. האימה משתקת את מנגנוני התפקוד האפקטיביים, ובמקום לבחור בצמיחה אפשרית, תהיה בחירתו בצניחה חופשית ומרסקת. תגובתו המתריסה והמתקוממת תקצין את הפער בין מצבו הנתון, המצוי, לתחושת הרצוי, וכך ימשיך לתפוח כדור השלג המדרדר את מצבו ועתיד לפגוע בו ובסביבתו.

האמצעים לקיום מלכודת אשליה זו, בה מנסה האדם להתכחש לגילו המתקדם, הינם אחיזה אווילית בסמלים ומותגים המיצגים את האדם הצעיר. כגון: רכב חדיש המעניק לו את תחושת 'מלך הכביש', סגנון לבוש ומשלב לשוני שאינם תואמים את בני גילו. הוא יאמץ התנהגות והתנהלות עם בני ביתו וחברתו, המשדרת חוסר אחריות והפקרות, קוראת תגר על העולם, ומכריזה "צעיר אני". האדם מתעקש לאחוז בקרנות זהותו הישנה, ומסרב להשיל מעליו את התדמית הצעירה ולחבוק את זהותו החדשה.

תג מחיר

מרוץ האדם נגד שעון החול של חייו, גובה מחירים עגומים וכואבים. שמחת החיים וחדוות היצירה נשחקים תחת הלחץ והסטרס, התסכול והבלבול. מסע החימוש באביזרי גיל הנעורים עלול להביא את האדם להתחייבויות פיננסיות ולסחרור כלכלי. נוכל לראותו יושב חסר מעש, ספון בכורסתו, הוגה ובונה ארמונות בדמיונו, ואינו שת לבו לכך שארמונותיו, אף לא מחול הם, רק מגדל קלפים של חזיונות שווא ותעתועי דמיון נעורים.

בסבוב הבא בנתיב ההתכחשות, עשוי האדם להתמכר למאפייני החיים הצעירים ולסלוד מהזקנה ומסמליה.

תמונתו כאדם מתבגר, נתמך ונסעד, אינה עולה בעיני רוחו. מבחינתו, קיומו הוא רק בבריאות ושלמות. מפתיע להיווכח כי במקרים מוקצנים, האדם הנתון במשבר זה מתקנא בילדיו הצעירים. אמנם אמרו חז"ל ש"אין אדם מתקנא בבנו", אך בארו בעלי המוסר, כי "אין אדם מתקנא" - רק מי שהוא במעלת אדם. אך אחד הנמצא במיצר, במשברי ים חייו, וה"אדמה לעליון" בנפשו הצטמק, כל מערכותיו נופלות שדודות במאבק הזהות.

המערכת הרגשית מגייסת לעזרתה את מערכת החשיבה וההיגיון. דעה צרופה, כביכול, וחשיבה מעמיקה, יהוו מסווה לצורך הרגשי ויצדיקו התנהגויות פוגעניות. כך, לדוגמא, עלול האדם לחבל, בעקיפין ובאופן לא מודע, בנשואי ילדיו, כדי להאט את תהליך ההתרוקנות של הקן המשפחתי. אגב כך, הוא מפספס את החוויה של גידול ילדיו ונכדיו. בריחה נוספת ממצב החלפת הזהות היא כשהאדם מעמיס על עצמו עיסוקים רבים מדי, בשם השליחות וההתמסרות. במצבים מוקצנים, יפעלו אנשים אלו לקדם אידיאלים הפוגעים במבוגרים ובסעודיים, אף על פי שאידיאלים אלו סותרים את הערכים המוסריים, כגון המתות חסד, ר"ל. משבר הזהות בו הם נתונים, מעוות את החשיבה ואת ערכי החיים.

תופעה הרסנית ביותר, המהווה השלכה נוספת של משבר הזהות, היא: מחלות פסיכוסומטיות. כשהאדם אינו זורם ומשלים עם קצב השנויים בחייו, ומסרב לעכל ולספוג אל קרבו את מצבו, הנפש משליכה את הדחק והחסם אל הגוף. נוסף על כך, העיסוק במחלת הגוף משלה את האדם, כי שורש הבעיה נעוץ בגוף ולא בנפש המיוסרת.

התמורה והתרומה

השנויים, כבר אמרנו, הם כורח המציאות. כיצד, אם כן, נוכל לצלוח את התמורות מתוך בריאות הנפש והגוף? נתבונן בתרומת השינוי להתפתחות חיינו, במתנת החיים הממתינה להשפיע עלינו ולהעשירנו בשלב זה.

ה"אור החיים" הקדוש כותב על המוות – "טוב מאד". זכירת המוות ממקדת את האדם בעיקרי ובחשוב. הזמניות אינה מאפשרת פניות לעיסוק בזוטות ובעניינים טפלים. חיי השעה מעמתים אותנו עם לחץ החיים ויעדיהם, וקוראים לנו לבחור בטוב ובאיכות. אם היה האדם חי בעולמנו חיי נצח, לא היה גורם שיאיץ וידחק בו להפיק את המיטב והמירב מכל רגע נתון. אם כן, הארעיות משמשת שעון מעורר פנימי לניצול ולהשבחה של חיינו.

בחירה באיכות החיים מעניקה שיקול דעת צלול ועומק חשיבה מענג. הבוחר בחיי עולם, ינהל את חיי השעה שלו בבגרות ואחריות. הוא לא ימסמס את עיתותיו בהוללות. הזהות הרואה לטווח ארוך, אישיות חכמה הרואה את הנולד – מעניקה שמחה ומרץ, אומץ ותקווה לבעליה.

יעקב אבינו ברך את בנו יהודה – "גור אריה". הרב הירש מבאר, כי ה"אריה" מסמל את הבוגר - גבור.    ה"גור" מבטא את המרץ הראשוני. "גור –אריה" זהו השלוב ביניהם. זהו החזון האידיאלי, שלוב של מרץ, דם חם הזורם בעורקים, יחד עם קור הרוח, האחריות והבגרות.

תפיסת חיים בראיה זו מרפדת את האדם ברוגע ושלווה. המרוץ והמרדף הכוחני של שנות העשרים - שלושים, כבר חלף עבר. גיל ארבעים פוגש את האדם נבון, מפוכח, לאחר שכבר לגם מטעם החיים, ויכל להם. על כן, הוא חווה את מאורעות החיים בפרופורציה ובאיזון, ללא דאגה וחרדה.

חווית שינוי זהות "אמצע החיים", יכולה להוות קרש קפיצה להתפתחות האדם, אם תיעשה באופן מושכל וחיובי. אימוץ הזהות החדשה מאפשרת פתח תקווה ויציאה מדפוסים ישנים, מגבילים וחונקים.

ישנם אנשים שבילדותם הפנימו כי הבעת רגשות אינה רצויה, ואולי אף אסורה. אמנם, יתכן שהדמויות הסמכותיות בחייהם לא העבירו מסר זה במישרין, אך הילד הרך חווה וספג את בלימת הרגשות. כתוצאה מכך, הילד - המתבגר, נמנע מהבעת יוזמה, יצירתיות ואומץ. המערכת הרגשית נקברה בעודה חיה ובועטת, ומעיין היוזמה והיצירתיות נאטם בזהות האדם. והנה, שינוי אמצע החיים מזמין את המתבגר לצאת מסוגר הנעילה הרגשית. הדמויות הסמכותיות, כפי שהן נתפסו בתודעתו, כבר לא מטילות צלן על זהותו. אז נעורים בהדרגתיות רגישות ופתיחות, פריחה וצמיחה באישיותו ובתדמיתו. מעיין מפכה המרווה את גן חייו, בהתרגשות, אומץ וחיות.

כל עוד רוח אלוקים - נשמת אפנו, בקרבנו, כל עוד הנר דולק, אפשר וצריך לתקן ולהתקדם.

בהצלחה.