"תן לי לתקן במקום שבו קלקלתי": ראיון עם חדוה לוי

 

"אני זוכרת שהייתה לי כל הזמן מזוודה פתוחה בחדר, כי טסנו המון לחו"ל - ארה"ב, פראג, בודפשט, אמסטרדם, לונדון, טשקנט ...", כך מתחילה את סיפורה הזמרת חדוה לוי, שבעקבות חזרתה בתשובה, מופיעה כיום בפני נשים בלבד.

 

חדוה לוי נולדה בראשון לציון, לאבא משה ואמא מרסל. אהבתה לשירה ומשחק התבטאו כבר מגיל קטן, והיא הופיעה בכל הזדמנות אפשרית. כשבגרה יצגה לוי את עיר מולדתה ואת המדינה במספר מופעים בבודפשט ובאמסטרדם. בצבא שירתה בלהקה צבאית, ולאחר השחרור הצטרפה ללהקת השגרירים, שהופיעה בזמנו בקונגרסים יוקרתיים, הוזמנה לאירועים ברמה בינלאומית, וזכתה להצלחה לא מבוטלת.

 

ללהקה הגיעה לוי דרך בן - בחור ששירת איתה בצבא. "יום אחד הוא התקשר לספר שעבר לדירת קרקע באווירה פסטורלית, בבית מעץ עם גינה ברעננה", משחזרת לוי את השיחה שלעולם לא תשכח מליבה. "הוא הוסיף שיש גם בית כנסת ממול. חשבתי שהוא רוצה לתאר לי את המבנה העתיק, אבל אז הוא המשיך ואמר שהגיע אליו מישהו וביקש ממנו להשלים מניין. הוא המשיך לספר שהתחבר לאיזו אנרגיה חיובית, ובקיצור, ניסה ליצור איתי שיחה רוחנית. אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי. הייתי ילדה בת 20. אמנם למחרת בבוקר התעוררתי והרגשתי צורך בלתי מוסבר לקרוא בספר תהילים, אבל בזה זה נגמר".

 

ימים חלפו ולוי פגשה באמרגן בעל שם שהבטיח להפוך אותה לכוכבת. "כך התחלתי לעבוד על חומרים שלי", אומרת חדוה, "סגנון סול משולב באופרה. תכננו לפרוץ בחו"ל, ואחר כך גם כאן בארץ".

 

על פניו, היה לה הכל. היא טיילה בעולם, עסקה במה שהיא אוהבת והתפרנסה ברווח. אך אור הזרקורים, הטיסות המרובות, מחיאות הכפיים מכל עבר וההצלחה הנוסקת לא השאירו את חותמם לזמן ארוך, ומיד לאחר כיבוי אורות הבמה - נכבה גם משהו בלבה של חדוה.

 

מעבר לעובדה שהייתה ילדה מאמינה ("היה לי תהילים אדום קטן, והייתי מחבקת אותו כל לילה ומבקשת בקשות מה´") התחילה לוי לשים לב לפרטים הקטנים שליוו אותה במהלך מסעותיה בעולם - פרטים שמתוכם ה´ דיבר איתה. כך למשל קרה במסע הופעות של הלקה לארה"ב, כשנגררה "במקרה" לבית כנסת של הרבי מליובאוויטשבמקום הקניות שתכננה לערוך בברוקלין. בהזדמנות אחרת קיבלה "בטעות" פרוספקט לביתה שמזמין אותה לסמינר ערכים. את אותו סמינר ביקרה בצורה מעניינת; בבוקר שמעה הרצאה ובערב יצאה להופעה.

 

"אני זוכרת שאחרי השבת בסמינר הגעתי להופעה בתל אביב וראיתי על הבמה את כל ארבעה עשר חברי הצוות. לקח לי כמה רגעים להתאקלם, ולהבין מה אני עושה פה אחרי שבת של התעלות. בדרך כלל טיפלתי במיקרופון ובבלאנס שלי, אך הפעם ביקשתי מהזמר שהיה שם שיכוון בשבילי את הסאונד, והוא אמר לי: ´חדווה, הכול בסדר? מה העניינים?´. גם לרקדניות נראיתי משונה.

 

"ישבתי בשולחן האומנים, ושם הרגשתי בפנים חציית ים-סוף. מצד אחד הרגשתי שהלב מתרחב ואוהב את ה´ ומצד שני – הבמה הזו, המקום שלי מגיל 6 שאני מרגישה כל-כך בנוח בו . מה עכשיו? ואני עוד עם הבגד של המופע, מרגישה לא בנוח עם עצמי. פתאום סימנו לי לעלות על הבמה. אני עולה עם שתי בנות לצידי, הנגנים מתחילים, המסך עולה וכל העיניים נישאות אלינו".

 

השיר של חדוה פתח את הערב, רק שהפעם חיכתה לכולם הפתעה. "באמצע השיר קרה לי דבר מדהים", נזכרת לוי. "אני שרה ורוקדת כרגיל, ופתאום מרגישה מישהו שמסתכל עליי - אותו אחד שנותן לי את הרגליים האלה, את הקול הזה, את הכוח, וחשבתי לעצמי ´מי אני בכלל´?".

 

מיתרי הקול המשיכו לפרוט את מילות השיר, אך הקול הפנימי שבער בחדוה לא ויתר מלהשמיע את שלו. הפעם הוא החליט לא לשתוק.

 

"היה קטע מסוים, שזה כבר היה חזק ממני. כמה שניסיתי לעשות את הסוויץ´, לא הצלחתי. באמצע השיר היה קטע של סקסופון, שאחריו הייתי אמורה להמשיך בשירה. אני זוכרת שהנחתי את המיקרופון על הסטנד, ובאמצע השיר פשוט ירדתי מהבמה וברחתי לחדר ההלבשה. ישבתי בחדר ובכיתי לקב"ה, אבל לא נתנו לי בכלל לדבר איתו, כי תוך חצי דקה הגיעה אחת הרקדניות ואמרה לי שהסקסופון מאלתר את השיר שלי, ושאני חייבת לחזור לבמה. היא לקחה מפדר כדי לאפר אותי, ולפני שחזרתי איתה לבמה הבטחתי לקב"ה שכשאחזור מסקוטלנד, מקום ההופעה הבא שלי, אברר עם עצמי מה קורה. שנייה לפני שיצאנו את החדר משהו בנשמה שלי לא היה מסוגל לעלות עם אותה שמלה לבמה. ואז שלפתי את הז´קט של אחד הגברים, סגרתי את כל הכפתורים, וככה עליתי לבמה. אף אחד לא הבין מה אני עושה עם הז´קט הזה, שגדול עליי בכמה מידות. אחרי שבת כזו מדהימה בסמינר ערכים, הרגשתי שאין טעם לשים כאלה בגדים לא צנועים".

 

בבוקר שלמחרת הסמינר כבר הייתה לוי בדרכה לסקוטלנד. אך כמו שהבטיחה - גם קיימה, ולאחר חזרתה מחו"ל אכן הלכה לברר "מה קורה איתה".

 

את הנוף הסקוטי היא החליפה בנוף היהודי-אותנטי של בני ברק. מדרשת סל"ה היה המקום החדש בו החליטה להשקיע את זמנה. היא פתחה קלסר עם חוצצים, והתחילה לכתוב ולהפנים את הדברים שנפשה כל כך צמאה להם. לא עוד אורות מדומים, כי אם אמת צרופה.

 

"אני זוכרת שבאותה תקופה גם עשו עליי כתבה ב´לאשה´. יעקב, מנהל להקת השגרירים, אמר עליי שם: ´היא עוד תחזור אלינו´. אני מזל קשת, שאוהב המון חופש. תמיד הייתי ספונטנית ובלי גבולות ברורים. אף אחד לא האמין שאחזיק בדרך הזו".

 

בשלב מסוים עמדה לוי בפני קונפליקט חייה. היא רצתה לעזוב את הבמה שהפכה להיות הבית השני שלה. "רציתי, אבל הרב לא אישר לי", היא מספרת. "הוא אמר שאת כל החיות הזאת לא ייתכן לקבור". כך, בעצת הרב, המשיכה לוי בחייה: בבקרים למדה במדרשה, ובערבים הופיעה ושרה. אבל השילוב בין שני העולמות לא היה קל. "בלונדון נכנסתי לחנות מעצבים ונתנו לי שם כל מיני שמלמלות. לקחתי אותן לחנות טוקסידו ושם עיצבו לי חליפה סגורה. כל השיער הארוך נאסף לקוקו מתוח, וכך הופעתי שנה וחצי. מרוב שזה היה מיוחד - גם הרקדניות קנו סט כזה".

 

עם כל רצונה של לוי להתקרב ליהדות, הניסיונות רק המשיכו להגיע. כך למשל, בדרכה להופעה בפנמה סיטי נכנס המטוס לתחום שבת עקב עיכוב עצום בטיסה. "לקחתי את המזוודה", מספרת לוי בנחישות יהודית טיפוסית, "ונשארתי בשבת בשדה התעופה. תוך כדי שאני שרה ´שלום עליכם´ ועושה קידוש לבד, הרגשתי שזהו-זה, אני לא יכולה יותר לשבת על הגדר. בהופעה בפנמה, כשביצעתי שיר אופרה של אמה שפלן, הרגשתי שעזיבת הלהקה מתקרבת, שזה כבר הסוף".

 

ואכן לוי חזרה לארץ וביקשה מהאמרגן לפרסם מודעה בעיתון עם דרישה לזמרת, מאחר והתכוונה לעזוב. לאחר שלושה חודשי חיפושים, נמצאה הסולנית המחליפה. במופע שהתקיים ללהקה בירושלים ערכה לוי "החזרת ציוד", ונפרדה מהחברי הלהקה. "כל עוד הייתי בלהקה, זה לא היה שלם. זה היה תהליך קשה והרבה משברים באמצע. ברגע שעזבתי את הלהקה - הבנתי שזהו זה", היא מספרת.