קובי אוז: "השבת היא הבית, והערבות ההדדית זה מה שמחזיק אותנו כאן"

ב-30 בנובמבר יצוין יום יציאתם וגירושם של יהודי ארצות ערב ואיראן, ולכבודו משחררת להקת טיפקס שיר חדש, "לא היה לנו כלום", המדבר בעיקר על מסעה של אמו רחל (ריימונד) אוזן, מטוניס לישראל.

"השנה החלטתי לשיר את סיפור חייה של אמא שלי", אומר אוז בראיון שנערך עמו ב-Ynet. "זה התחיל כשאמא שלי כתבה את תקציר סיפור חייה. בתחילה בכתב בוטח, על כמה דפי שורות, ומאוחר יותר בהקלדה עיקשת במחשב. כשקראתי את מילותיה – כוח גדול נבע מהן. כוח של משפחה אחת מול מלחמות ומול גזרות הטבע. משפחה שעשתה דרך ארוכה מהרגע שהנאצים נכנסו לטוניס, ועד עצם היום הזה.

"זה סיפור שיש בתחילתו שנים של פליטות חסרת כל, באמצעו עלייה קשה ומלחמות מפחידות ומפעימות, וסיומו בבניית בית חם בישראל. סיפור העולים שבאו מארצות האיסלאם לא סופר דיו, ונכדיהם שלומדים את תולדות הציונות שואלים את עצמם תדיר 'איך אני קשור לסיפור?', 'איך זה קשור אליי?'. ובכן, הסיפור שלא סופר מתחיל להיות מסופר ונלמד. העדויות נאספות לאט לאט, סבים מספרים לנכדיהם, הורים לילדיהם".

את השיר חילק אוז לכמה חלקים, המספרים סיפור אחר בכל פעם. "לשיר, שלושה וחצי בתים", מסביר אוז. "הבית הראשון מספר על כניסת הנאצים לעיר ביזרטה וזכיתי לבקר בה עם הוריי בשנת 1997. כשקראתי את הסיפור של אמא שלי, דמיינתי כך את כניסת הספינות הגרמניות לתוך העיר הקטנה עם הים הכחול – כמו צל גדול שמכסה חיים שלמים. רגע שבו כל היהודים לקחו מה שהצליחו לסחוב, עלו על חמור שכור עם כל המשפחה ולא יכלו יותר להביט לאחור. החיים שלהם כבר לא היו כבעבר".

"מלחמת יום כיפור התפרצה לחיינו כמו טלית לבנה, שהפכה לערפד מפלצתי"

את הבית השני פותח אוז בתיאור חיי המשפחה לאחר הגעתה ארצה, ומספר על הקושי שעברה במעברה של גן יבנה. שם מציג אוז תמונה קשה של חיי צנע וחוסר "עם התינוקת בגשם שיטפון" בתוך אוהל מט לנפול – ולמול כל הקשיים ניצבת העזרה ההדדית שיצקה אור אל הלבבות, והאפילה על כל החסכים.

"בגן יבנה נפגשו הוריי לראשונה, אבא ז'וז'ו ואמא ריימונד - למרות שבאו מאותה עיר בטוניס. הוא היה מנהל העבודה שלה בקטיף המלונים, היא הייתה חרוצה אבל עבדה לאט. במקום לגעור, הוא הסביר לה פנים כשהשתרכה אחרי כל הקוטפות. מצאה חן בעיניו, המלומדת הקטנטונת שלא מוותרת. אחר כך הוא יעבור, בעקבות העבודה שקיבלה בסוכנות, לעיירת פיתוח קטנה ושמה שדרות".

ואז מגיע תורו של הבית השלישי. שם, מגולל אוז את חוויותיו כילד בצל מלחמת יום כיפור. "הייתי בן ארבע בגובה ברך, באיזו תפילת עמידה בבית הכנסת של סבא בגן יבנה. ופתאום - רעש מנועים. כשיצאנו לדשא ראינו נגמ"שים בכביש, וכל האבות יצאו ללחום. וכך גם אבא שלי. מלחמת יום הכיפורים התפרצה לחיינו כמו טלית לבנה שהפכה לערפד מפלצתי", שר אוז.

וכשאביו חזר מ'שם', מהמלחמה הנוראית ההיא, הוא היה אדם אחר." עברו שנים וניסיתי להוציא ממנו סיפורים על מה הוא ראה. אבל הוא, כהרגלו, שתק. רק פעם אחת, באיזה יום שישי בצהריים על כוס ורמוט לבן, סיפר לי בקיצור נמרץ - סיפור אחד בלבד. "בסיפור ראה את חברו - תותחן כמותו - מכניס פצצה למרגמה. המרגמה לא ירתה. החבר שלו הציץ לתוך הקנה כדי לראות מה תקוע, ואז השתחרר המעצור. המרגמה ירתה לתוך גולגולתו. דמיינתי את אבא שלי, טוראי ראשון מקריח, משופם, מסתכל על החבר שלו, שפעם היו לו פנים. החייל מת במקום, ואבא שלי באותה שנייה הצטלק בלב".

מאז אותה התקרית, "הוויה אפלה הסתתרה בלבו, עישנה את החיוך שלו מבפנים כמו סיגריה ושאבה יום יום את שמחת החיים שלו, אל תוך צנצנת של פרפרי נשמה. ואם זה הסיפור היחיד שהצלחתי להוציא ממנו על זוועות המלחמה ההיא, אני מפחד לחשוב אלו סיפורים הוא שמר בלב. אבא חזר זומבי משתקם, ורק לאט לאט חזרה אליו שמחת החיים. אני יודע עליה משהו – אני הייתי שמחת החיים שלו. יותר נכון, אני, אמא שלי ויופיים של רגעים פשוטים".

בחצי הבית האחרון של השיר, מתאר אוז את הרגעים בערבי שישי, עת התקדש היום – כששבת נכנסת ויחד איתה שמחה וחסד יורדים על השכונה. "השבת היא הבית, השכונה היא המשפחה המורחבת. הקידוש האמיתי הוא הקיום שלנו כאן ביחד, הסיפור המשותף שלנו, הערבות ההדדית, המשפחתית, היהודית והישראלית – זה מה שמחזיק את כל התלאות ונותן להן משמעות של עוצמה".