מדוע שמח הקב"ה ממעשה שבירת הלוחות? מאמר על זיכוי הרבים

מעלת זיכוי הרבים – רבה ועצומה, ועושָׂה נחת רוח ליוצרנו – בורא העולם – יתברך ויתעלה שמו. מעלה זו נחלקת לשני מישורים עיקריים: האחד – ע"י הפעלה, כלומר: גרימה לרבים להוסיף לעצמם, בעצמם, זכויות [ובכלל זה – להימנע ממכשולים] – ע"י לימוד תורה, עשיית מצוות, וחיזוק באמונה בבורא העולם הקב"ה;   והשני – ע"י הזכרת זכויותיהם ומעשיהם הטובים – אפילו בלא ידיעתם. ומקובל בידינו, ע"י מעשים המובאים בגמרא, שהדבר מועיל עד מאוד למאזן הרוחני של הנזכרים. זוהי גם מטרת האזכרות וההספדים לנפטרים, ולכן צריך להיזהר מאד בדברי ההספד – שלא להזכיר מחייו של הנפטר, דברים המוגדרים בהלכה כמעשים שאינם טובים, או המנוגדים למצוות התורה, הואיל והדבר מזיק הן לנפטר והן למזכיר אותם.

הסוג הראשון – מוּכָּר וידוע לכל, ומוזכר כבר בכתובים (דניאל י"ב ג'): "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד". ושנוי במשנה (אבות ה' י"ח), וז"ל: כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ, ע"כ. ומובא גם בגמרא, במקומות רבים – בלשון המשנה.  וזוהי, למעשה, מטרת כל ארגוני החסד המקרבים את ישראל לאביהם שבשמים – לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון בוראנו. והזוכים לטעום ולהתקרב – חיים זכו [הערה: כאן המקום להזכיר, שכל התומך בפעילות כזו, בכל דרך שהיא – נעשה שותף מלא בזכויותיה].

הסוג השני – מוּכָּר פחות, כמעשה המובא במסכת מגילה (ט"ו ע"ב), וזה תוכנו: אליהו ז"ל התגלה לאמורא ששמו רַבָּה בן שִׁילַא. שאל רַבָּה בן שִׁילַא את אליהו ז"ל: מה עושה הקב"ה כעת? ענה לו: אומר דברי תורה מפיהם של רבותינו, ומפיו של ר' מאיר – אינו אומר. שאל הרב: מדוע? ענה אליהו ז"ל: משום שלמד תורה מפיו של "אַחֵר" [הוא אלישע בן אבויה, שיצא לתרבות רעה, ולכן כינוהו חז"ל בשם: "אַחֵר"]. שאל הרב, בלשון משל: מדוע יש תרעומת על ר' מאיר? והלא ר' מאיר – רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק [כלומר: הואיל ואלישע בן אבויה היה תלמיד חכם עצום, חס ר' מאיר על תורתו – שלא תלך לאיבוד, ולמד ממנו תורה. אלא שהיה חכם מספיק ללמוד ממנו את הטוב, ולזרוק את הפסולת]. אמר לו אליהו ז"ל: עתה [לאחר שדנת את ר' מאיר לכף זכות], אמר הקב"ה [דברי תורה מפיו]: מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער – שְׁכִינָה מה לשון אומרת? "קלני מראשי, קלני מזרועי" [פירוש: כאשר הקב"ה נאלץ להעניש אדם רשע על חטאיו – צערו של הקב"ה רב עד מאוד]. ומסיימת הגמרא: אם כך הקב''ה מצטער על דמן של רשעים – ק''ו על דמם של צדיקים שנשפך, ע"כ.

מהמעשה הנ"ל אנו למדים:  א) כאשר אדם דן את חברו לכף זכות – הדברים משפיעים על מצבו הרוחני – באופן ישיר.  ב) הקב"ה מצטער מאד מההכרח להעניש את בריותיו – אפילו הרשעים שבהם, וכל זאת – מרוב אהבתו של הבורא יתברך, לבריותיו.

אהבתו של הקב"ה לעמו ישראל עצומה – אפילו כשחוטאים באופן חמור ביותר. והמסנגר עליהם – שגם זה בכלל "המזכה את הרבים", שכרו עצום. מאורע נוסף המוזכר בתורה, והמבואר במדרש – והממחיש זאת באופן נפלא, מוצאים אנו במדרש (תנחומא פר' עקב אות ט' וי"א), אודות הפסוק (י' א'): "בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה' אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵֽי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים", וז"ל: "פְּסָל לְךָ – שתהא הפסולת שלך וכו', ברא לו [הקב"ה] מחצב, ומשם חצב [משה] שני לוחות אבנים, ונטל את הפסולת, ומשם העשיר – שהיו של סְנָפִּירִינוֹן, ע"כ.

באור העניין: משה רבנו שִׁבֵּר את לוחות הברית הראשונים, משום שעם ישראל חטאו בעגל. לאחר שהתפלל משה על עם ישראל, והקב"ה סלח לישראל – ציווה הקב"ה את משה רבנו לפסול שני לוחות אחרים, מאותה אבן יקרה ששמה סְנָפִּירִינוֹן, והמדרש מספר, שבפסולת שנוצרה מפעולת החציבה – זכה משה רבנו. והואיל והיתה האבן הגולמית יקרה מאוד – התעשר משה רבנו מאותה ה"פסולת".

מתוך האמור לעיל, מוכח שהסיבה שהביאה את משה רבנו לעושר הרב – היתה שבירת הלוחות הראשונים, הואיל ומעשה שבירת הלוחות מצא חן בעיני הקב"ה, ומעשה זה הוא שזיכה את משה רבנו ע"ה בעושר העצום, שהרי אילולי שברם – לא היה צורך בחציבת לוחות חדשים, וממילא, לא היתה נוצרת "פסולת". כמו כן, יכול היה הקב"ה להורות למשה רבנו לגנוז את ה"פסולת" שנוצרה מחציבת הלוחות הקדושים – ולא היה מתעשר מה"פסולת".

אם כן, נשאלת השאלה: מה היתה המעלה הגדולה במעשה שבירת הלוחות?

המדרש (שם, אות י"א) עונה גם על שאלה זו, וז"ל: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" – רבי עקיבא ורבי ישמעאל: חד אמר וכו', ואחד מהם אומר – יפה עשה; משל למה הדבר דומה? למלך שְׁקִדֵּשׁ אשה. אמר לה: "לאחר זמן אני משלח לך כְּתוּבָּתֵיך ביד שושבין". שלח המלך אחר זמן; עד שהוא [השושבין] הולך – מצא אותה שקלקלה עם אחר. מה עשה אותו שושבין? קרע [את] אותה כְּתוּבָּה; אמר: "מוטב שידון אותה [המלך] כפנויה ולא כאשת איש", ע"כ.

מתוך דברי המדרש המשבח, במשל, את קורע הכתובה, היות שבכך גרם להתמעטות העונש של האישה החוטאת – מבינים אנו, בנמשל, את גודל אהבתו של הקב"ה לעם ישראל, שאע"פ שחטאו בעגל – שמח הקב"ה במעשה שבירת הלוחות ע"י משה רבנו ע"ה – שגרם להתמעטות העונש הצפוי לעם ישראל, ועבור זה קיבל משה רבנו ע"ה את הפרס של העושר הגדול [כְּפֵירוֹת], והקרן קיימת לו לעולם הבא.

מהאמור לעיל יש ללמוד את גודל מעלתו של המזכה את הרבים, בכל אופן שהוא, וכל שכן – את חומרת הקטרוג על עם ישראל ח"ו, שהוא ההפך הגמור מלדון לכף זכות.

יהי רצון, שנזכה תמיד להיות ממזכי הרבים, בעם ישראל, ושנזכה לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולעשות רצון בוראנו, ויתקיים בנו הפסוק (דניאל י"ב ג'): "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד", ונזכה במהרה, לתשובה שלימה ולגאולה קרובה, אמן ואמן.