שירה דאבוש (כהן)
"לא מספיק לקנות את הדעת, צריך גם לדעת מה לעשות בה"
קנות דעת – כל אחד יכול. כל מי שיש בו רצון להתעלות, רצון להתקדם, רצון להבין, רצון להכין כלים. אבל לא כל מי שקונה דעת, מסוגל להבין מה לעשות איתה. שהרי המשך הפסוק אומר בפירוש: מה – חסרת! אתה יכול לקנות דעת, אבל להמשיך להיות חסר מהבחינה של לדעת מה בדיוק לעשות איתה. האם ללמוד תורה או להשקיע מרצך בביזנס? האם להתפעל מאיזה קיר יפה, או להרוס את הקיר כדי לבנות ארמון?
- שירה דאבוש (כהן)
- פורסם כ"א חשון התשע"ז |עודכן
(צילום: shutterstock)אחד השיעורים היותר עוצמתיים ששמעתי בחיי, היה כשהתוודעתי לראשונה לחסידות ברסלב. הסתופפנו אז באמצע סלון קטן ממדים – 8 לבבות כמהים לתשובה, משתוקקים לאהבה, חסרים דעת ורוויי מכאוב.
"צריך להתפלל על דעת", התנגן קולו של המרצה צור בסרמן, כשברקע נשמעים צלילי הגיטרה עליה פרט. "כי הרי כתוב: 'דעת קנית, מה חסרת'? מדוע אומרת לנו התורה לבקש דעת? כי דעת זה הכל. דעת זה החוכמה שבין המילים, העומק של המעשים ה'יומיומיים', אלו שאנחנו כמעט ולא משקיעים בהם שום מחשבה".
אז, אחרי השיעור ההוא, ידעתי שאני הולכת לחפש אותה. את הדעת. למרות שהייתי כבר עייפה מהמסע הארוך שהוביל אל אותו סלון קטן, למרות שבתרמילי כבר לא נותר דבר מה ראוי למאכל ולמרות שבלויי הסחבות ההן כבר לא יכלו לספוג את הפצעים זבי הדם – ידעתי שאני לא מתכוונת לוותר.
ואין זה משנה כמה זמן זה ייקח... אני אמצא אותה.
את הדעת הזו, שבזכותה – אחזור להיות אדם שלם, גם כשהוא הכי בודד בעולם. שבזכותה – אצליח להצמיח יש מאין, את הכנפיים המוזהבות של המשאלות שלי. אצליח לחיות את מה שמת, עוד לפני שחי ובעט בי, עד כדי כך שארגיש הווייתו בתוכי כמו תינוק שעתיד להביא אל חיי בשורה חדשה.
אז יצאתי לחיפוש. עם שיר בלב, ורון במבט...עם אמונה של 'לבטח' ולא 'כמעט'.
אך דבר אחד שכחתי לנסות לחקור ולהבין: לכמה זמן מובטחת מתנת הדעת, למי ש'קונה' אותה? עד כמה חזקה היא עוצמתה? לאיזה טווח תגיע, ואילו נושאים תכלול בתוכה?
כל כך הרבה דברים ששכחתי לברר.
אבל כעת, כבר מאוחר מדי לשוב על עקבותיי.
"דעת קנית, מה חסרת?", מהדהד במוחי השיעור ההוא.
"שלום, יש לכם דעת?", נכנסתי לחנות הכל-בו הראשונה שראיתי בדרכי. "כמה כסף יש לך?", שאל אותי המוכר.
כחכחתי בגרוני, מצמצתי בעיניי והשפלתי את ראשי לאות בושה.
כיסיי היו ריקים.
"וכי על הכסף לבדו יחיה האדם?", שאלתי בחיוך ממתיק סוד. "והלא עשירה אני בכיסופים ומאוד רוצה לדעת כיצד לקנות דעת. איך להשלים את החיסרון".
אך המוכר נפנף בידו לכיוון הדלת, מבלי לומר דבר.
אל הרחוב הושלכתי, אבל לא אדם כמוני יוותר.
"דעת קנית, מה חסרת", מלמלתי לעצמי חרש, והמשכתי בדרכי.
לאחר 150 צעדים על דרך העפר, עצרתי.
"דעת לא קונים בכסף, אלא בכיסופים"
לנגד עיניי נגלה מחזה מרהיב: על פני אולם ענקי, רוכלים לבושי מלבושי זהב וציציות תכלת, עמדו וצעקו: "מי רוצה לקנות דעת?", "דעת למכירה", "הדעת הכי גדולה ויפה שתקנו", "דעת עם אחריות לשלושים שנה", "דעת כסופה", "דעת עם אחריות לכל החיים", "דעת של שפת החיות", ועוד כהנה וכהנה סוגי 'דעת' למכירה.
עצרתי ליד אחד מהם, ושאלתיו: "כמה הדעת?".
אך הוא צחק בקול נוכח שאלתי. "פה לא משלמים בכסף. פה משלמים בכיסופים – כמה רוצה את לדעת מה חסר לך? כמה רוצה את לדעת שיש לך חיסרון, ולא רק אחד? כמה רוצה את לדעת שלכל ימייך תצטרכי לעמול קשה, כדי לזכות ולהשלים (אם בכלל) לפחות חיסרון אחד? כמה רוצה את לדעת את שווייך האמיתי – נטול גינוני המלכות שסיגלת לעצמך עד כה, כדי 'להשתלב' בעולמם של בני האדם? כמה רוצה את לדעת איזו דעת יועדה לך משמיים- איזה סוג של דעת, איזו עוצמה של דעת ובאילו רזולוציות? כמה רוצה את לדעת את הדעת, מבלי לאבד עצמך לדעת?
כי לדעת באמת, זה אומר להיות חשופה. להתפשט מכל השקרים, לוותר על כל המסכות, ולהיות את. כמו שרק את יודעת להיות. ואיך את יודעת להיות מי שאת? פשוט מאוד. כי זו הדעת שמשמיים הסכימו 'להשרות' עלייך. מעין נבואה קטנה, אם תרצי.
"עכשיו זה תלוי רק בך. כי לא מספיק לקנות את הדעת, צריך גם לדעת מה לעשות בה. איך להשתמש איתה באופן הכי יעיל. שהרי כתוב: דעת קנית. את הדעת, את יכולה לקנות בלי שום בעיה – אם יש לך מספיק כיסופים לצעוד עד אליה, לחבוק אותה בין זרועותייך ולא להפיל אותה לרגע כשהדרך הופכת לחלקלקה.
הכל הולך אחרי הרצון, כי הוא לעולם לא משתנה
לקנות דעת – כל אחד יכול. כל מי שיש בו רצון להתעלות, רצון להתקדם, רצון להבין, רצון להכין כלים. אבל לא כל מי שקונה דעת, מסוגל להבין מה לעשות איתה. שהרי המשך הפסוק אומר בפירוש: מה – חסרת!
אתה יכול לקנות דעת, אבל להמשיך להיות חסר מהבחינה של לדעת מה בדיוק לעשות איתה. האם ללמוד תורה או להשקיע מרצך בביזנס? האם להתפעל מאיזה קיר יפה, או להרוס את הקיר כדי לבנות ארמון?
הכל תלוי בך, או יותר נכון – ברצון שלך.
כי הכל הולך אחרי הרצון, גם כשאין דעת. 'פתחו לי כחודו של מחט, ואפתח לכם פתחו של אולם'. גם כשהדעת איננה מספקת, כשהראש מסרב לקלוט, כשהעיניים מפלבלות בין האותיות, כשהידיים מכזיבות שוב ושוב – הרצון הוא אותו רצון.
הוא לעולם לא משתנה.
הוא אמנם נחבא אל הכלים, מסתתר מאחורי ערימות של ידענות מופלגת (מצד אחרים) ומתבייש להראות פניו – אך בתוך הלב, עמוק פנימה, הוא נשאר בדיוק אותו דבר. עם אותן עוצמות, עם אותן שאיפות ועם אותה מחשבה להיטיב.
ומתי מרגישים ברצון הזה ביתר שאת? כשלרגעים - הדעת נלקחת מאיתנו, שלא ברצוננו. במפגש הבין אישי זה קורה הרבה, והכי קל לראות את זה: 'רגע, אבל התכוונתי לעשות א'. מה פתאום עשיתי ב'?', 'אני בטוח שהנחתי את המסמך החשוב הזה בדיוק כאן. איך זה יכול להיות שהוא נמצא בתוך הפח', 'אין לי מושג למה זה קרה. אני מבטיח שלא שמתי לב לזה'.
לא חשבתי, לא ידעתי, לא הבנתי, לא האמנתי... לכול המנטרות הללו מכנה משותף אחד: דעת חסרת. באותם רגעים, איבדת את הדעת. לא ידעת מה אתה עושה. לא ידעת מה אתה אומר. לא ידעת מה אתה חושב. לא ידעת מה אתה מבין. ולא ידעת במה או למה אתה מאמין. למה? כי משמיים 'החליטו' לקחת ממך את היכולת הזו.
למה?
זו כבר שאלה אחרת, עמוקה מני ים.
אילו היית שואל את צור בסרמן, הוא היה עונה לך את התשובה הכי פשוטה בעולם (לפחות מתוך פרספקטיבה של חסיד ברסלב): 'לא התפללת על זה מספיק'.
למה צריך להתפלל על זה? כי ככה ר' נחמן אמר. "איפה שאני רואה חיסרון – או שלא התפללו על הדבר הזה בכלל, או שלא התפללו עליו מספיק".
הלימוד
ליישב דעתי היטב בטרם משרבטת לה נוצתי ה'טכנולוגית' את שמי, ולהקדים תפילה לכל פעילות ופעולה. כי היום, על בשרי למדתי מה ההבדל בין חיסרון (חסרת) שמקדימים לו תפילות, לבין כזה שאין מתפללים עליו כלל. והאמינו לי, זה הבדל שמיים וארץ.