טומאת נידה – בכי הרחם על היעדר החיים

מהות הטומאה מורה על העדר חיים, חוסר בקדושה, והיא אינה חטא.

אצל כל יהודי חי, יש ניצוץ של קדושה: "מאן דנפח מתוכיה נפח" (תניא פרק ב). הקדוש ברוך הוא נפח בנו חלק מקדושתו. אנו מורכבים מגוף חומרי, ובתוכנו נפח הקדוש ברוך הוא נשמה נצחית, אשר היא חלק אלוק ממעל. ואותו חלק מחבר אותנו לקדוש ברוך הוא.

כאשר אדם יהודי הולך לבית עולמו, הוא נמצא בדרגה החמורה ביותר של הטומאה, הנקראת: "אבי אבות הטומאה".

ולמה?

כי נשמתו הקדושה נפרדה מגופו ועלתה השמימה, וכאן נשאר רק החלק החומרי – הגוף. ובגוף נוצרה בו מעין אטימות, זרימת החיים הופסקה בו וכוחות הרע נאחזים בו. זהו מצב של טומאה, העדר חיים וחוסר קדושה.

הייתה בידינו צנצנת מלאה בדבש מתוק. יום אחד התרוקנה הצנצנת, ודבורים וחרקים עטו עליה, כמוצאי שלל רב... (נרחיב על כך בהמשך על פי דברי האור החיים הקדוש).

כך נראה הגוף לאחר היפרדו מן הנשמה הנצחית, הקדושה והטהורה.

המילה טמא – אם נחליף את אותיותיה נקבל את המילה אטם. היא מראה כי הטומאה אינה מורה על חיסרון באדם, אלא היא תוצאה לתהליך מסוים של העדר החיים.

אדם שהלך לבית עולמו – נשמתו עלתה ונותר כאן גופו המיותם. ואותו גוף, למרות טומאתו, אינו מבוזה חלילה. ההפך הוא הנכון: הוא זוכה לקבל את כל הכבוד הראוי לו. ההלכה מורה לנו לכבד את המת, וכאשר מדובר במת מצווה, אפילו כהן גדול, אשר בדרך כלל אסור לו להיטמא למת, מותר לו להיטמא למת מצווה.

חובתנו לכבד את המת, ויש הלכות רבות בעניין. המת אינו מבוזה, אלא בגלל המצב של העדר חיים נכנסים בו כוחות של טומאה כפי שקורה, לדוגמא, בצנצנת הדבש.

וכך הוא הדבר בתהליך המתרחש בגוף האישה: מדי חודש מופרשת ביצית, אשר אמורה הייתה להפוך לוולד – סמל החיות. לאחר שהביצית נפסדה ולא התרחש הריון, מתחיל הווסת.

יש כאן הפסד של חיים. כלומר חיסרון בקדושה ובטהרה אשר יכלו להיווצר בתהליך ההולדה, ובאותו זמן אופף את האישה מצב של טומאה.

כך גם אצל אישה לאחר לידה: בזמן ההריון היו בה חיים – נשמה טהורה שכנה בקרבה. כאשר נשמה זו יוצאת לאוויר העולם, הרחם נעשה כצנצנת דבש אשר רוקנו ממנה את תכולתה ומתמלאת בחרקים. נוצר חסר, ומפני שאין חלל – כלומר אין דבר הנשאר ריק: או שיש בו טהרה או שיש בו טומאה – לכן כאשר האישה יולדת היא נכנסת למצב של טומאה.

ואמר הרבי מקוצק: הטומאה היא תוצאה של הסתלקות השכינה. כאשר הקדושה מסתלקת, באה הטומאה ותופסת את מקומה; בדומה לטומאת המת שנובעת מהסתלקותה של הנשמה.

חכמינו אמרו בעניין היולדת, כי מפתח הלידה נתון בידי השם יתברך ואינו מסור בידי שום שליח, כפי שנאמר: "ויפתח אלקים את רחמה". יוצא אפוא שבכל לידה יש השראה של קדושה אלוקית עליונה, הרי ממילא כשמסתלקת הקדושה באה הטומאה במקומה... (אהל תורה פרשת תזריע).

אם כן, ראינו שבטומאת האישה אין שום דבר המורה על פחיתות בה, זוהי אך תוצאה של הפסד החיים שהתרחש בגופה.

כדי להבין זאת טוב יותר, ניקח כדוגמא את התפוז: זהו פרי שבפנימיותו הוא טעים, עסיסי ובריא. אבל כדי ליהנות ממנו מוכרחים לקלף ממנו את קליפתו. לעתים נדבקת בנו קליפת הטומאה אבל אנחנו נותרות טהורות וטובות בפנימיות. עלינו לקלף את קליפת הטומאה, וזאת אפשר לעשות רק בטבילה.

מתוך ספרה של הרבנית אסתר טולדנו, "שבילי טהרה". לרכישה הקליקו כאן

מח' מתחברות – טהרת המשפחה לפניות, הכוונה וייעוץ: 02-6301516, או במייל mit@htv.co.il