מרגישים חולים, חלשים ונמוכים? ה' בא לבקר אתכם בחנוכה

יש הבדל מהותי מאד בין חנוכה ופורים לבין שאר המועדים. כל החגים האחרים מתנהלים באופן הרגיל בעם ישראל, זה שדורש הכנה לקראת החג, ופרישה מאיסור והתקדשות. חנוכה ופורים לעומתם, הם כמו ימי חול. אין בהם איסורי מלאכה וגם לא קדושה הנראית לעין.

אבל באמת, בעומק, יש בהם קדושה עצומה, ובשורה מיוחדת של אהבת ה' אלינו דווקא בעומק הגלות והדלות.

לעומת שאר המועדים שקיבלנו מה' בהר סיני, את חנוכה ואת פורים תיקנו לנו חז"ל ב"דקה לגלות". כשעם ישראל עמד בפתח המסדרון האפל, הצר והמאיים שמוביל אל הגלות המרה והארוכה כל כך, חז"ל נתנו לנו את חנוכה ואת פורים, כמו מתנה ארוזה וצידה לדרך; כמו חיבוק אמיץ ואוהב של פרידה לפני יציאה לדרך ארוכה.

מהי המשמעות הפנימית של המתנה הזאת?

חנוכה - המלך בא לביתנו ממש

"וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם בחינת מצוות ביקור חולים, כי הם ימים קדושים וטובים מאוד, ואף על פי כן הם בימי החול, ואינם אסורים במלאכה. והוא כמו למשל כשהאדם בריא, בוודאי אין המלך בא אל האדם להראות לו פניו, רק כל מי שרוצה לקבל פני המלך ולהתעדן מאור פניו, הוא צריך לנקות ולטהר עצמו יפה יפה ולקשט עצמו כראוי ולשקוד על דלתי המלך ולבקש מאת רואי פני המלך שיקבלו רשות בעבורו שיכנוס, ולעשות כל התחבולות השייכים לזה, עד שיזכה לבוא לפני המלך כפי מדרגתו, אם לכנוס לחצר המלך או לבית או להיכל, כדי שיאיר בו המלך פניו המאירות.

"אבל כשאחד מאנשי המלך חולה ומוטל על ערש דווי, רחמנא ליצלן, אזי כשנתעוררין רחמי המלך להחיותו מאור פניו, אזי מוכרח המלך לילך אצלו לביתו להאיר בו פניו ולהחיותו, וזה בחינת 'שכינה למעלה מראשותיו של החולה'. וזה בחינת חנוכה ופורים, שהם מועדים קדושים, שניתנו לנו להחיותנו כיום הזה, בימי הגלות המר, שכנסת ישראל נקראת חולה... ומעוצם חוליינו הכבד אין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניו בשלוש פעמי רגלינו, לכנוס לביתו הקדוש, שהוא הבית המקדש, לקבל אור הפנים, כי 'מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות ולהשתחוות לפניך'...

"על כן חמל עלינו בעל הרחמים ברחמיו העצומים והוסיף לנו שני הימים הקדושים האלו, שהם חנוכה ופורים, שתיקנו לנו הצדיקים הגדולים, שהם אנשי כנסת הגדולה, כדי להמשיך לנו אור הפנים (דהיינו התגלות אלוקותו יתברך) לתוך בתינו בתוקף גלותנו. שיזכה כל אחד בביתו בחנוכה להדליק נר חנוכה, שהוא בחינת אור הפנים" (ליקוטי הלכות).

קחו לדוגמה אדם שרוצה להיכנס אל המלך. לא משנה באיזו דרגה הוא, כדי לזכות להגיע אל המלך הוא צריך להגיש בקשה מנומקת ולחכות לאישור, להכין את עצמו, להצטייד בהתאם, לערוך את דבריו מראש, להתיישב בדעתו ולהגיע מאוד מדויק ומרוכז.

אבל כאשר אחד מאנשי המלך, בין אם הוא שר רם מעלה או פקיד זוטר, נופל למשכב ומוטל חולה במיטתו, המלך הולך לבקר אותו. לא משנה איך הוא נראה ועד כמה הוא מוזנח ומוסח ולא מרוכז. המלך בא עד אליו, למיטת חוליו. לבקר אותו. 

זה מה שקורה בחנוכה ובפורים. כתוב ש"שכינה למעלה מראשותיו של חולה" – השכינה נמצאת עם מי שחולה. וכשהחולה הוא חולה רוחני, מה, השכינה לא נמצאת איתו?!

בימים האלה ה' יתברך רואה אותנו, עד למקום העלוב הזה שאנחנו מוטלות חולות על הרצפה, ואומר: "אוי, הוא חולה! אני בא לבקר אותו!"

לכן בימים האלה לא צריך שום הכנה והתקדשות, לא צריך להתכונן לקראת המפגש עם המלך כמו בפסח ובסוכות ובשאר המועדים. בימים האלה, איפה שאתה מונח וכמה שאתה מוזנח, ה' בא עד אליך ודווקא אליך. לבקר אותך ביקור חולים שלמטה מעשרה טפחים.

עד למקום שנפלנו

אני נזכרת באפיזודה שקרתה באחת השנים בזמן תקיעות השופר של ראש השנה, ונכנסה לי ללב מאד.

הלכנו לבית הכנסת לשמוע תקיעות שופר. יש מחוץ לבית הכנסת שלנו מעקה אבן כזה, ומדרגות מגודרות באיזה שטח פרא שאמור להיות מכוסח מקוצים אבל הוא לא... ושם, סמוך לחלונות בית הכנסת, שומרות האימהות על כל הילדים שאי אפשר להיכנס איתם פנימה שמא יפריעו. הן אורבות לתקיעות שיוצאות מחלונות בית הכנסת בדרך לעלות לשמיים, תופסות אותן, מתחברות, ואז נותנות להן להמשיך לעלות...

ואז, תוך כדי התקיעות, ילד קטן מעד ונפל פנימה אל בין הקוצים, מסכן. מה שהיה מדהים זה לראות את אימא שלו. היא פשוט זינקה אליו בזריזות על. בשבריר שנייה - חטפה, הוציאה, משכה, לקחה ועטפה.

התקיעות נמשכו, אז היינו מוכרחות לשמור על ריכוז. אבל אחר כך חשבתי לעצמי שזה לא היה סתם, המראה הזה באמצע התקיעות, זו היתה הדגמה מוחשית לרחמים של ה' יתברך.

ילד נפל, ברוך ה' לא קרה לו משהו נורא, אבל הבהלה של הנפילה והמהירות של העזרה, איך שתוך חלקיק שניה אימא שלו הייתה לידו, וכבר הרימה אותו ולקחה אותו וחיבקה אותו ועטפה ברחמים...

אני בטוחה שבפשטות, ככה זה קורה גם ברוחניות. בזמן שבנאדם בנפילה הוא מוקף בהמון עזרה. זה חייב להיות ככה. כמו כל ילד. כמו כל אבא. ה' דואג לנו מאד ורוצה בטובתנו. אם נפלנו, הוא רץ אלינו עם כל העזרה שבעולם!

חנוכה הוא ביטוי מדהים לריצה מלאת הדאגה הזאת עד למקום שנפלנו.

ריצה מלאת דאגה עד למקום שנפלנו

החיוב ההלכתי הוא להניח את החנוכייה למטה מעשרה טפחים. וזה מוזר. חז"ל אומרים ש"מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים". במקום הזה של למטה מעשרה טפחים אין קדושה. זה לא מקום שהשכינה הולכת לבקר שם. זה מקום נמוך מדי, מקום של קליפות. אנחנו לא שמים ספר קודש על הרצפה, ולא מניחים את האתרוג על הרצפה; אבל את החנוכייה כן, ודווקא.

כי זה המקום שאנחנו נמצאים בו. המקום שלנו הוא כל כך נמוך, כל כך דל, כל כך למטה מעשרה טפחים. לא מצד המעלה האמתית שלנו, חלילה; רק מצד ההישגים שלנו ומצד היכולות והריכוז. לא מצד קדושת נשמתנו; הנשמה שלי לא דלה. אבל נשלחתי למציאות דלה. ממש ברצפה.

ולשם הקב"ה מגיע בימים הקדושים האלה.

אז אם את מרגישה חולה, אם את מרגישה את עצמך נמוכה ורחוקה ולמטה מעשרה טפחים, תשמחי. כי הנה עכשיו, ה' יתברך בא לבקר דווקא אותך ביקור חולים.