הפרשה החסידית לפרשת חיי שרה: יום של חיים

מסופר על יהודי שהגיע לביקור בעיירה. הסתובב כאן, טייל שם, ותוך כדי הליכה הגיע לבית הקברות שם נקברו תושבי העיירה שהלכו לעולמם. הוא נכנס והתחיל לטייל בין הקברים, מתבונן במצבות ובכתוב עליהן.

אחרי כמה דקות, הוא הבחין במשהו תמוה ביותר; על רוב רובן של המצבות מצוין שהנפטר הטמון היה צעיר מאד, בן שנתיים, שלוש, ארבע. מעטים מבין הנפטרים מתו בגיל סביר של שבעים ומעלה. הלך וחקר את אחד מתושבי המקום לפשר התופעה. האומנם רוב אנשי העיירה מתים צעירים? הלוא בביקורו במקום נראו בהחלט הרבה תושבים בוגרים ומבוגרים.

"הסר דאגה מליבך", נענה בתשובה לשאלתו. "תושבי המקום מאריכים חיים בדיוק כמו בערים אחרות, אלא שאנו נוהגים לציין על המצבה את הגיל האמיתי שהנפטר 'חי'. אצלנו, 'חיים' – אין פירושם לבלות, לכייף ולעשות חיים, אלא לעשות דברים מועילים – לקיים מצוות וללמוד תורה, מדברים אלה האדם חי כעת, ובונה את חייו לעתיד לעולם הבא. מכל שאר הפעולות שהוא עושה לא נשאר כל זכר, הזמן שהוא היה עסוק בשטויות אלה אינן נחשבות לחיים.

"כך יוצא שאצל רוב האנשים, בחישוב השעות והימים בהם האדם עסק רק 'בחיים', זה מצטבר רק לכדי שנתיים או שלוש. מעטים הם אלה שניצלו את החיים והגיעו לשבעים שנות חיים".

ספרי החסידות מלמדים אותנו, שהיום אינו דבר שחולף ועובר. כל יום הינו יצירה בפני עצמה אצל כל אדם בנפרד, הקב"ה בורא כל יום בפני עצמו. אך עדיין, בריאה זו הינה כגוף בלי נשמה. האדם הוא זה שיוצק לתוכה תוכן. לפי מעשי האדם תושלם יצירת היום, על ידי המצוות שהאדם מקיים, היום הזה מקבל הארה וחיות.

כשאדם עושה ביום הזה מעשים טובים, לומד תורה ומקיים מצוות, מקבל היום נשמה טהורה, והיא נוצצת ומבריקה. אך אם ח"ו אדם עובר עבירות ביום זה, הוא הורס את היום הזה ומקלקל אותה.

כאשר אדם נפטר מהעולם, עולים השמימה כל ימי חייו עלי אדמות, ומתייצבים יחד איתו למעלה. אז פתאום מתברר שאדם זה יכול להיות בן 95 שנה, אך הוא חי באמת רק שנה אחת. בשמים לוקחים כל יום וכל שעה מחייו, ומצרפים רק את הימים והשעות שאותם הוא מילא בתוכן רוחני, בתורה ותפילה, שמירת שבת וקיום מצוות. הימים והשעות אותם בזבז לריק בדברי הבל ורעות רוח, לא באים בחשבון.

רבי שמעון בר יוחאי כותב בזוהר הק'" "אשריהם לצדיקים שהם לא מתביישים בימיהם שכולם שווים לטובה ומאירים כשמש". אבל אלה שלא זכו, הימים עצמם מתביישים על שהאדם חי בהם, ואחרי פטירתם, גם האנשים מתביישים בימים שלהם, אלא אם כן האדם, בעודו בחיים, חוזר בתשובה ומתקרב לבוראו. או אז הוא יכול להשלים ולתקן למפרע את כל ימיו. זה מה שכתוב על יעקב אבינו ע"ה, "ויקרבו ימי ישראל למות". הכוונה, שכאשר הגיע זמנו למות, התקרבו והגיעו כל ימיו בלי שנחסר אחד מהם.

אחריות כבדה רובצת עלינו. נשים אל לבנו שבכל יום גשמי העובר עלינו כאן בעולם הזה, יום קטן ומוגבל מאד, אנו יכולים לרכוש לעצמנו יום רוחני בלתי מוגבל שאין לו סוף, יום שהשכר עליו נצחי.

בעיני הבשר שלנו, נראה כאילו יום רודף יום, ויום האתמול כיום המחר. אך בספרי החסידות מוסבר באריכות, שבכל יום יש לאדם ענין ספציפי מיוחד לתקן בעולם הזה.

כאשר יורד אדם לעולם הזה, נקצבים לו מספר קצוב של ניצוצות נשמה (חלקי נשמה). כפי מספר הניצוצות, כך הם ימי חייו של האדם. בכל יום עליו להשלים את נפשו על ידי שמירת תורה ומצוות, וכך הוא מאיר באותו יום את הניצוץ של היום הזה. אדם שלא תיקן את היום, אותו היום נשאר כבוי, בלי אור, וללא שום חיות.

כשאדם מסיים את חייו, נעשה מכל הימים יחד לבוש לנשמתו, כל יום הוא חלק אחד בלבוש. אם חסרים ימים בהם חי בקדושה, נשארים חורים במלבושו. לפעמים יקרה, ח"ו, שיישאר אדם כמעט ערום לגמרי, מחוסר ימים שהעביר בקדושה וטהרה.

לכן, אל יאמר אדם "ממחר אתחיל להתחזק בקיום המצוות", "מהחודש הבא אני אשנה כיוון"'. כי כל יום שעבר - שוב לא יחזור, האדם לא יוכל להשלים אותו, ונמצאו ימיו חסרים.

זה פירוש הפסוק בפרשת השבוע, "ואברהם זקן בא בימים". זקן ובא בימים, זוהי כפילות שנראית מיותרת. אך כפי שראינו, יש אדם שהוא זקן אבל הוא מגיע בלי ימיו, הם בוזבזו לריק. אברהם אבינו ניצל כל יום וכל רגע בחייו, לכן הוא היה זקן, וגם "בא בימים", הגיע עם כל ימיו ושנותיו, שהיו מלאים בתוכן רוחני.

הכותב הינו מנהל רוחני של 'הידברות' וראש כולל אהבת תורה