כתבות מגזין
עדות של כבאי: "נלחמנו בלהבות בגובה של יותר מ-10 מטר"
רב כבאי נועם אהרון נמנה על הכבאים שפעלו במשך שלוש יממות רצופות בחיפה. "עברנו מבית לבית, ראינו את הנזק בעיניים, וידענו שבאופן טבעי אי אפשר להתגבר על זה", הוא מספר, ומהי התגלית על עם ישראל שהוא גילה דווקא בתוך הלהבות?
- מיכל אריאלי
- פורסם כ"ו חשון התשע"ז
הכבאי דודו אהרון
"אתה עומד מול להבות בגובה של יותר מ-10 מטר ומבין שבאופן טבעי אין לך שום אפשרות להשתלט עליהן, אז אתה מנסה לפחות להציל את מה שאפשר, אבל אז אתה מבין שעם כאלו רוחות אז גם את זה אין לך כמעט סיכוי לעשות", במשפטים מצמררים אלו מתאר רב כבאי נועם אהרון, הדובר של תחנת כיבוי האש בחולון, את מה שעבר עליו ועל עמיתיו למקצוע ביממות האחרונות, הקשות ביותר שזכורות לו אי פעם.
דריכות וכוננות
"הכל התחיל ביום רביעי", הוא מספר, "אני ויתר הכבאים שעובדים איתי קיבלנו מהתחנה בחולון הודעה כללית שאומרת שעלינו להיות מוכנים, כי יש גל של שריפות ברחבי הארץ. מהר מאוד דיווחו לנו על כך שעלינו להגיע במהירות לאזור חיפה. לא היה לנו רגע כדי להתכונן, היינו מוכרחים לרוץ לתחנה, לקחת ציוד ולהצפין. כל אחד ארז לעצמו תיק קטן, בלי שידענו אם נישאר לישון בחיפה, ואם כן לכמה זמן. ידענו כבר אז שזה הולך להיות ארוך, אבל לא שיערנו עד כמה".
אבל למה היו צריכים לקחת כבאים מהמרכז לחיפה? אין בצפון מספיק כבאים?
כדי להבין את התשובה לכך אומר אהרון כי צריכים לדעת משהו על האופן בו מתנהלות תחנות כיבוי האש ברחבי הארץ. "בחיפה, למרות שהוכרז מצב חירום, לא יכלו להוציא את כל הצוותים כדי להשתלט על הלהבות, כי תמיד צריכים לקחת בחשבון שייתכן שיהיה צורך להגיע לאירוע אחר בעיר, שאינו קשור למבצע העכשווי, ואי אפשר להפקיר את כל העיר בגלל השריפות. זו הסיבה שבכזה מצב מגייסים לוחמים שמגיעים מכל הארץ, וכך קרה שאנחנו הגענו לתגבר את הגזרה".
על עצמו מספר אהרון שהוא הגיע יחד עם מפקד הצוות שלו – רס"ר אשר פטאל, וכן עם לוחם אש נוסף – שלומי חכמון. "הגענו ברכב כיבוי סטנדרטי - כבאית רגילה, והתכנסנו בשטח גיוס מסודר, שהיו בו קציני רישום שחילקו בינינו את המשימות ושלחו אותנו אל השטח, לפי מה שהורה החפ"ק. אנחנו קיבלנו את אחת הגזרות שבאזור שכונת רוממה והעבודה במקום הייתה מטורפת, ממש אינסופית. התחלקנו לכמה צוותים – היו כאלו שפעלו כדי למנוע דליפות גז, היו שפעלו כדי לעצור את האש בתוך חדרי הבתים, והיו שעמדו בשטחים הפתוחים כדי למנוע מהלהבות להתקדם הלאה. צריך להבין שהיו שם להבות ענק", הוא מדגיש, "להבות בגובה של יותר מ-10 מטר".
ואיך משתלטים על כזה גובה של אש?
"האמת היא, שכאשר מדובר באתני הטבע אז באמת אין דרך להשתלט עליהם", הוא משיב, "הדבר היחידי שאנו יכולים לעשות הוא לעשות פעולות מנע, כמו למשל לקרר את השטח ולנסות להגן על מה שאפשר. מצד שני יש את המטוסים שפעלו מהאוויר, והם אלו שבאמת כיבו את השריפות באמצעות הטלת חומרים מעכבי בעירה. אנחנו עבדנו בעיקר כדי לתת מענה מידי וכדי להשתלט על המוקדים הקטנים יותר, בטרם שיהפכו גם הם לשריפות ענק".
ואיך מרגישים כשרואים את ההרס העצום?
"ההרס הוא באמת עצום, יותר מכל דבר שאפשר לתאר, אבל לא היה לנו זמן כדי לעכל את זה. היינו צריכים לפעול במהירות, לא לאבד שנייה. במצבים כאלו אנחנו לצערי מנוסים, ולימדנו את עצמנו לנתק את הרגש באופן מוחלט ולפעול כמה שרק אפשר כדי לעשות את מה שמוטל עלינו".
עם ישראל בתפארתו
ובתוך העבודה האינסופית, מציין אהרון שהם גם פגשו מידי פעם את תושבי הבתים. "אלו היו רגעים קשים מאוד", הוא נזכר, "אנחנו ראינו אותם מגיעים לבתיהם החבולים והשרופים וכאב לנו הלב. אתה רואה כל כך הרבה משפחות שברגע אחד איבדו את כל הדברים היקרים להן ופשוט אין להן בית לחזור אליו. אתה רואה גם כל כך הרבה בעלי חיים שנספו. ישבנו ובכינו איתם ביחד, וגם ניסינו לעשות מה שרק אפשר כדי להציל לפחות חלקים קטנים מהדירות. הייתה למשל דירה שנלחמנו בה ממש בחירוף נפש כדי לעצור את הלהבות שהתחילו באחד החדרים, ובאמת החדר בו התחילה השריפה נשרף, אבל הבית ניצל".
(צילום: פלאש 90)
אהרון גם מספר על חבריו הכבאים שאחרי שהצילו את החדר, הם גילו שכל המים ששימשו לכיבוי השריפה זורמים ליתר חדרי הבית, הם לא התעצלו אלא גרפו את המים, הרימו שטיחים וניסו להציל את החפצים ולהרים אותם, שלא ייפגעו. "זהו כמובן לא תפקידנו הרשמי, אבל אנחנו עושים מה שרק אפשר כדי למזער את הנזקים", הוא מספר.
נראה לך שאנשים מעריכים את המאמצים שלכם?
כאן, בנקודה זו עולה החיוך על פניו. "לא רק שהם מעריכים", הוא מדגיש, "אלא את הכוחות האמתיים שלנו אנו מקבלים מהאנשים בשטח. אין לי מילים כדי לתאר את האהבה העצומה שהרעיפו עלינו כשהגענו לשכונות בחיפה. תושבים כל הזמן הגיעו אלינו, חיבקו אותנו ונתנו לנו אוכל ושתייה. שמעתי דברים דומים גם מחבריי הכבאים שהיו בגזרות של בית שמש, נטף ואבו גוש. כולם יצאו ממש נפעמים ודיברו על עם ישראל שמתגלה במצבים כאלו במלוא תפארתו".
אהרון גם מבקש לציין לשבח את המודעות הגבוהה של התושבים, ואת ההקשבה שלהם להוראות. "אני לא רוצה לחשוב מה היה עלול לקרות אילו היו מזלזלים או שהיו מתמהמהים, כמה אסונות חסכנו, אז נכון שבתים נפגעו אבל לפחות אין נפגעים בנפש, וזה העיקר".
(צילום: פלאש 90)
מאידך הוא גם מציין שבזמן אמת הוא ראה לא מעט אזרחים שגילו תושייה, כאשר עוד לפני שצוותי הכיבוי הגיעו למקום, הם נעמדו עם זרנוקי מים ונלחמו בעצמם עם הלהבות, על מנת להגן על הבתים שלהם או של שכניהם. "אין ספק שזה מנע אסונות גדולים יותר".
ובאמת זה מה שמומלץ לעשות בכאלו מצבים? האם לא עדיף לברוח ולהימלט?
"אין לכך תשובה אחידה", הוא מדגיש, "יש אנשים שמסוגלים לפעול ויודעים שיכולים לעמוד במשימה, ויש כאלו שבורחים מרוב פחד. כמובן שלא כדאי שאנשים ינסו להיות גיבורים, אבל אם זה משהו שאפשר להתמודד מולו, אז למה לא? בהחלט ראיתי מאות אירועים שהתחיל ממשהו קטן והתגובה הראשונית היא זו שהצילה".