"הרגשתי צורך לא מוסבר להתחתן"

נולדתי בבית חילוני לגמרי, ללא סימנים של יהדות. אפילו לא ברמת המסורת. בגיל 8 נשלחתי לפנימייה חילונית במרכז הארץ, פנימייה שנחשבה אז לאחת הטובות.

כך גדלתי לי, עד שבגיל 12 בערך, לקראת השינה נהגתי לשכב במיטה ולהביט בשמיים (המיטה שלי הייתה ליד החלון). כך הייתי מדברת עם ה"שמיים". רגשתי וידעתי שיש שם משהו, אך בזה נגמר העניין. היו לי דברים מסוימים שרציתי שיקרו, ופעם פניתי לשמיים וביקשתי - וזה אכן קרה.

כך העברתי את גיל הנעורים והעשרים כחילונית לכל דבר, כולל מסיבות, פאבים, חברים וחברות. בשלב מסוים הציעו לי לדגמן, והצטרפתי לסוכנות רוברטו הנחשבת. הצטלמתי לפרסומת של סלקום, עשיתי תצוגות אופנה לפנינה טורנה ועוד. כך הייתי ממש בעולם ה"זוהר" (שהוא כמובן הבל הבלים. "שקר החן והבל היופי אישה יראת ד היא תתהלל"), ובגיל 21 השתתפתי בתוכניתו של דודו טופז ז"ל, בתחרות "נערת פלפל". כך כל מדינת ישראל ראתה אותי ובנות נוספות מהתחרות בחוסר צניעות גמור. תודה לאל שלא זכיתי בתחרות, כי מי יודע איפה הייתי היום. החשיפה הייתה גדולה מאוד.

לקראת גיל 23 הרגשתי צורך פנימי לא מוסבר להתחתן. כל כך רציתי להקים בית שיהיה בו שולחן שבת וקידוש. רציתי בכל נפשי להכיר בחור דתי, והאבסורד הוא שהייתי ממש, אבל ממש חילונית, שחיה בחוסר צניעות. אפילו דעותיי הפוליטיות היו בשמאל.

אבל בחסדי ד' (כנראה שפעם עשיתי איזו מצווה גדולה שעמדה לי בשמיים), זכיתי להיות בסמינר לרווקות שנערך בערד, מטעם ערכים. הייתה חוויה מדהימה ורוחנית - וגם מצחיקה.  אך בכל זאת נשארתי בדרכי.

בשלב זה כבר הייתי "שומרת שבת" - לא נוסעת אבל רואה טלוויזיה ומשתדלת לא לדבר בטלפון. אך כל צעד קטן בשביל הקב"ה נחשב המון בשמיים.

לאט-לאט משתדלת לברך ברכת המזון, אשר יצר וברכות השחר. ו...ממשיכה לצאת למסיבות.

אך ברוך השם, זכיתי להתארח במדרשיה של צדיקות קדושות וטהורות, בעלות תשובה בעיר הקודש ירושלים. בצאת השבת כל אחת מהאורחות קיבלה על עצמה קבלה, ואני קיבלתי על עצמי חצאית רק בשבת, כי התביישתי שיראו אותי עם חצאית בחוץ, ובשבת אני ממילא בבית. לכן הסכמתי ללבוש חצאית.

אך רבות מחשבות בלב איש, ועצת השם היא תקום.

במקביל הייתי באמצע מכינה במכללה, ותוך כדי עבדתי. אך בזכות חסדי ד, כבר ביום ראשון הבנות במדרשיה התקשרו אליי, עודדו אותי, חיזקו אותי ואמרו לי שאני חייבת לבוא רק לשבוע, ומה אכפת לי לנסות.

ואני אמיצה. ניסיתי הרבה דברים בחיים, אז מה אכפת לי. אם יתאים לי - סבבה. ואם לא, נחזור לשגרה. אך ברוך השם, הייתה בי גם עזות דקדושה, וכבר ביום שני עליתי עם תיק קטן לירושלים (רק לשבוע,כן?). אך נשארתי חצי שנה, והתחזקתי בצניעות, יראת שמיים, מוסר, הלכות הבית היהודי וכו. שם לימדו אותי את כל מה שלא לימדו אותי בשום מקום אחר. כל כך בכיתי מכאב ששיקרו אותי כל החיים, ושלא חייתי את האמת.ואז נסעתי לכותל. לא הייתי שם מגיל 8, כשלקחו אותי לטיול בבית הספר. חזרתי לשם בגיל 23, והדמעות זרמו על כל החטאים וכל העוונות וכל הכשלת הגברים שגרמתי לצערי. אך ברוך השם, זכיתי לעשות תשובה מאהבה ומשמחה. איזה טוב ד.

כך התחזקתי, והיום ברוך השם אני חרדית לכל דבר - צניעות, כיסוי ראש, גרביים וכו. זהו חסד השם, לתקן את כל הניצוצות שהתפזרו על ידי העבירות. ברוך השם, שבת זה שבת, וחג זה חג בקדושה וטהרה.

חשוב לי לפרסם את הסיפור שלי, שאנשים ידעו שאין שום ייאוש בעולם כלל. גם משאול תחתית ומן הרפש אדם יכול לעלות מעלה-מעלה בתורה וביראה. העיקר הרצון!

שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו. שיזכו כל בנות ישראל, אחיותיי היקרות, לחזור בתשובה, ולדעת מה זה באמת כבוד האישה.