דבר תורה לפרשת תולדות: ריח גן עדן

יצחק הביע את רצונו לברך את עשו, אולם בהשתדלותה של אמו – רבקה, שראתה בנבואה שהברכות מגיעות ליעקב ולא לעשו, יעקב קיבל בסופו של דבר את הברכות. 

כדי שיצחק יברך את יעקב, היה על רבקה לשנות את מראהו החיצוני של יעקב: "וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן. וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו" (בראשית כז, טו-יז).

עיני יצחק כבדו מזוקן, ולפני שהוא התחיל לברך עלה בלבו ספק מיהו העומד לפניו: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כז, כב). יצחק ביקש מהעומד לפניו להתקרב אליו: "וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ, וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ". "וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ השם", והוא העניק את ברכתו ליעקב.

איזה ריח הריח יצחק, אשר מחמתו הוא החליט להעניק את ברכתו ליעקב? הרי בגדי עשו הדיפו ריח רע וכפי שכותב רש"י שאין לך ריח רע יותר משטף העיזים. ממה יצחק התרשם כל כך? רש"י מביא את תשובת המדרש: "מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן". אנחנו אנשים מגושמים מדי בכדי להריח את ריח גן עדן, אולם יצחק "הריח" את יעקב והוא הבין שהוא זה שראוי לקבל את הברכות.

ישנו הסבר נוסף (מובא בספר "אסופת מערכות").

את מה יצחק הריח? בהתחלה התורה אומרת: "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו". מהבגדים נדף אמנם ריח רע של עיזים, אולם אחר כך יצחק לא הריח את הבגדים, אלא את יעקב עצמו – "רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ השם".

מה עומק העניין?

הבגדים אינם באמת חלק מהאדם עצמו, אלא הם רק מקיפים אותו. הבגדים הם משהו חיצוני המולבש על האדם.

כשם שאנחנו מבינים שהבגדים הם חלק נפרד מהגוף, כך הגוף הוא בעצם בגד "חיצוני" של הנשמה. הגוף הוא לא באמת ה"אני" האמיתי של האדם. כולנו יודעים שתאי גוף האדם מתחלפים כל הזמן והגוף משתנה מתקופה לתקופה, אולם האדם עצמו נשאר תמיד אותו אדם. ה"אני" האמיתי הוא הנשמה.  

כשם שטבעם של בגדים להתלכלך, כך קורה שאדם עושה עם גופו מעשים לא טובים. אולם הגוף הוא רק חיצוני - יש משהו בפנים שאף פעם אינו חוטא. נקודה נקייה, נקודה טהורה, נשמת האדם.

ישנן סיטואציות מסוימות, בהן נדרש מהאדם להשתמש במידה המצטיירת כשלילית. כעת, במצב הנוכחי, מידה זו משמשת עבורו כסם-חיים. כשאין ברירה וכשאדם זקוק להפעיל את אותה מידה שלילית, עליו להשתמש בה בצמצום גדול ובמינון מדויק.

יעקב הוצרך להשתמש בכלי חיצוני של שקר. הבגד היה בגד של שקר, אבל הוא עצמו היה אמיתי. 

יצחק אביו הריח ריח חיצוני רע, אולם הוא הבין מיד שזה ריח מהבגדים. זהו ריח חיצוני. השקר לא פגם באישיות האמיתית של יעקב. יצחק הבין שיעקב משתמש בכלי חיצוני של שקר עבור מטרה טובה.

זו כוונת הפסוקים. יצחק הריח בתחילה את ריח הבגדים, אולם מיד הוא הריח את "ריח" בנו. כשהוא הריח את יעקב עצמו, הוא הריח את ריח גן עדן והוא הבין שהברכות מגיעות ליעקב ולא לעשו, ומיד הוא התחיל לברכו.

יצחק יודע "להריח". הוא יודע שחטאי עם ישראל הם רק בחיצוניותם ולא בפנימיותם.

ייחודיותו של יצחק באה לידי ביטוי במקום נוסף. התלמוד כותב (ברכות כו ע"ב), שיצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב" (בראשית כד, סג). "לפנות ערב" הכוונה לקראת הערב, בשעת המנחה.

המילה בוקר היא מלשון בקרה. בבוקר יש יכולת להבדיל בין טוב ורע. אני יכול להבדיל בין דברים עדינים ודקים. המילה ערב היא מלשון עירוב וערבוב, הכל מתחיל להתערבב וקשה להבחין בין הדברים. יצחק יצא אל השדה "לפנות ערב". אפשר גם לקרוא את זה - לפַנות את הערב. מלשון פינוי. לפנות את כל הערבוב וליצור סדר.

כזה היה יצחק. יצחק ידע שגם כשאדם חוטא, יש בתוכו נקודה טהורה וזכה, שהיא לא יכולה לחטוא. הכל זה חיצוני.

זה כוחו של יצחק. לפנות את הערב, להבדיל בין הדברים, וזה גם כוחו המיוחד של יעקב וזרעו אחריו, שגם אם בגדיהם יהיו עם ריח לא טוב, הם עצמם יהיו עם ריח גן עדן.