מי זוכר את אנטיוכוס לטובה? סיון רהב-מאיר על פרשת תולדות

הנה פסוק מפורסם בפרשת תולדות. הוא מזכיר מאוד, לצערנו, את החדשות של הימים האלה. וכך מספרת הפרשה על הבארות של ארץ ישראל, ועל יצחק אבינו, שממשיך בפרשה את דרכו של אברהם אבינו: "וְכָל הַבְּאֵרֹות אֲשֶׁר חָפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו – סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". כלומר, מישהו כבר טרח וחפר בארות, והרי בארות מים חיים מביאות ברכה לאזור כולו. למה לסתום אותן ולמלא אותן עפר? הרי מי שמשחית באר, יער, בית או כביש – פוגע גם בעצמו ובארצו.

מסביר רבי דוד קימחי, המכונה הרד"ק: "כי אמרו: גם לו גם לנו לא יהיה".

וכותב הרב שמשון רפאל הירש: "סתמו את הבארות מתוך שמחה לאיד גרידא".

והפרשן רבי עובדיה ספורנו מנמק: "סתמו הבארות בשנאת קנאתם".

שנאה, קנאה, שמחה לאיד. חוסר רצון להתחלק במרחב. ראייה צרה שמחריבה את מה שמישהו אחר טרח ועמל עליו. יש עדיין אנשים כאלה, לצערנו, אבל יש גם תשובה, שמופיעה כעבור כמה פסוקים: "וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹות הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם, וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹות אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו". תשובה של מסירות, פיתוח, בנייה וצמיחה מחדש מתוך ההרס.

על העייפות

כמה שעות ישנתם הלילה, ואיך זה קשור לפרשה?

בפרשת השבוע, פרשת "תולדות", עשיו מסכים בקלות למכור את הבכורה לאחיו, יעקב. למה הוא מסכים לוותר על זכות שכזו? חלק מהתשובה מסתתרת בפסוקים הבאים, שמתארים את הסיפור המפורסם: "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף, אָנֹכִי".

יש פרשנויות רבות שמתארות את מעשיו הרעים של עשיו, שחזר מיום של ציד, גזל ואלימות. אבל לפני הכול, המילה הפשוטה "עייף" מופיעה כאן פעמיים. עשיו מגיע מותש, רעב, ורק רוצה לאכול ולישון, כאן ועכשיו. אין לו זמן לשיקולים רוחניים ולמחשבות על הבכורה ועל עתידו ותפקידו. כשאנחנו עייפים שיקול הדעת שלנו לא בדיוק במיטבו. הכול קצת מטושטש.

הרבנית ימימה מזרחי אמרה פעם, שאנחנו רגילים לצטט את המשפט הראשון בספר ההלכה הידוע, "שולחן ערוך": "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו". אבל בדורנו, היא הוסיפה, העייפות הפכה למגיפה. לא צריך רק להתגבר כארי כדי לקום בבוקר. צריך גם להתגבר כארי כדי ללכת לישון. יש משהו בשעות השקטות של הלילה שמפתה אותנו להישאר ערים רק עוד קצת, ולכרות לעצמנו את "בור" העייפות של מחר. צריך לבדוק מתי אנחנו אמורים לקום, ואז להתגבר כארי כדי "לכבות" את היום וללכת לישון.

כוח ההתמדה

כל ההתחלות קשות, אבל אולי צריך גם לומר שכל ההמשכים - קשים עוד יותר. זה ההבדל בין משימת חייו של אברהם לבין משימת חייו של יצחק: קשה לכבוש את ההר, כמו אברהם, אבל קשה גם להישאר בפסגה ולבסס שם חיים, כמו יצחק. הרב עדין שטיינזלץ מסביר שיצחק מסמל את "הדור השני למהפכה". אחרי הדור הראשון, אחרי ה"וואו", יצחק נדרש לעבודה מסוג אחר: התמדה, עקביות, נחישות. זה פחות נוצץ ופחות מלהיב, אבל זה לא פחות חשוב. גם בימינו - יותר זוהר להיות חוזר בתשובה עם סיפור חיים יוצא דופן, מאשר אחד שפשוט ממשיך בדרך של אבא ואימא וסבא וסבתא. יותר מרגש להיות יזם שמנפיק סטארט-אפ, מאשר מנהל ששומר על החברה כעבור עשר שנים. יותר קל ללמוד חומר חדש, מאשר לחזור ולשנן משהו שכבר למדנו.

"זה מה שקובע את גורלה של כל מהפכה", אומר הרב שטיינזלץ. "האם יש דור שני שמוכן להתמיד? האם אנחנו רק מחפשים התלהבות והתעוררות, או שאנחנו מצליחים למצוא טעם ומשמעות, ואפילו מתיקות, בעבודה השגרתית יותר, שאי אפשר בלעדיה? במובן הזה – לא רק אברהם יוצר את יצחק, אלא גם יצחק יוצר את אברהם. בלי יצחק, מה היה קורה למהפכה של אברהם? ה'יצחקים' בכל הדורות קובעים האם המהפכה של אברהם תמשיך".

חפירות על חפירות

היום כשאומרים "לחפור" הכוונה היא לדבר הרבה על נושא אחד, לנדנד, לנג'ס. אבל במקור, המשמעות היא לרדת לעומק האדמה, להוציא כל פעם עוד שכבה ועוד שכבה של חול. פרשת השבוע ממש חופרת בנושא החפירות – שוב ושוב היא מספרת על הבארות שיצחק חפר, ועל הבארות שהפלישתים סתמו לו, ועל הבארות הישנות והחדשות שנחפרות ברחבי הארץ הזו. למה הפירוט הזה כל כך חשוב? עונה הרבי מלובביץ': כי זה לא סתם חול ומים, זו תפיסת עולם. וכך הוא מסביר:

מי שהתאמץ לסתום את הבארות של יצחק – רצה לסתום את המסר שלו, רצה להפיץ תפיסת עולם של "סתם". שהכול יהיה שטוח, בלי עומק. כוחה של הסתמיות גדול גם בימינו – זה ניסיון להרגיל אותנו לחיים חד מימדיים, בלי מאמץ להגיע למקור מים חיים ולקלף את השכבות.

ויצחק? הוא התאמץ להנחיל תפיסה אחרת. חפירת הבארות הייתה המסר שלו לאנושות: תסירו את העפר, תעמיקו לחפור, תתאמצו להגיע אל המקור. "עבודתו של יצחק בחפירת הבארות נותנת כוח לכל אחד מאיתנו להסיר את ההעלמות, הקשיים וההסתרים", כותב הרבי.

מאחורי הסופגניה

היום ראש חודש כסלו. הסופגניות כבר כאן, ועוד מעט חנוכה. הנה רעיון קטן ומעורר מחשבה של הרב אביגדור נבנצל, הרב של העיר העתיקה בירושלים. גם השנה הרי נציין את ניצחון החשמונאים על היוונים, למרות שחלפו אלפיים שנה. ילדים קטנים יספרו להוריהם על אנטיוכוס, ועל המתיוונים, ועל הגזירות והסביבונים ופך השמן. וכך שואל הרב נבנצל – על חנוכה וגם על פרשת השבוע: מי בעצם זוכר את אנטיוכוס? האם יש מי שממשיך את דרכו ואת מורשתו? איפה הוא מוזכר היום בעצם?

זה נכון גם ביחס ליעקב ולעשיו, בפרשת השבוע. הראשון מייצג את הנצח, את הערכים, את ההשקעה, והשני מייצג את הכאן והעכשיו, את האלימות ואת הרשע. וכך כותב הרב נבנצל: "האם זוכר מישהו את יעקב יושב האוהלים? בוודאי, בכל יום אנו מזכירים שלוש פעמים בתפילה את 'אלוקי יעקב'. אנחנו חיים את חייו ומורשתו של יעקב אבינו. אבל את עשיו הצייד, האם מישהו זוכר? ודאי, מי שלומד את תורת יעקב. כי מחוץ לתורה אין כל זכר לעשיו, כמו גם לשאר רשעים גדולי עולם שהיו בעלי-שם בעבר, ולולא עם-יעקב הקיים לעד ומזכיר אותם, לא היה נשאר מהם זכר. איפה משתקף סנחריב הגדול בחיינו? ומי זוכר היום את פרעה?".

כלומר – לרוע ולרשע ולעוול, אין קיום בסופו של דבר. משטרים שנראים חזקים ומאיימים, הופכים בסוף להערת שוליים בהיסטוריה, של מי שמנצח אותם, וממשיך הלאה.

חודש טוב!

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפאת שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.