"המפקד צרח עליי: ’פה זה צבא, לא בית כנסת. פה לא יהיו דתיות"

אף על פי שלא קראה לו "הקב"ה", לעידה שגיב תמיד היה ברור שיש מציאות עליונה מהכל, כוח אחר ששולט כאן בעולם. היא אמנם לא התחנכה במשפחה דתית, אך האמונה בה' פיעמה בה כבר מקטנות, כשהייתה נושאת עיניה אל השמיים ומדברת "איתו" בשפה שלה.

"הכי הרבה שידעתי על יום שבת, זה שלא עושים בו חביתה", משחזרת עידה בת ה-36, צלמת ואם לארבע בנות מאלעד. "אבל המיקרוגל והתנור פעלו, ומוזיקה שמענו בחדר בשקט כדי לכבד. חזיר, פירות ים ושאר ה'מוטציות' היו מוקצים מחמת מיאוס, אבל על דקדוקי הכשרויות – ממש לא הקפדנו. וזהו בערך, פה זה נגמר".

כבר מגיל 5, כשהייתה מכסה את ראשה בשמיכה ושופכת את צקון ליבה באוזניו של "החבר הכי טוב" – היה לה ברור שיום יבוא והיא תלך בדרך התורה והמצוות. כמובן שאז לא ידעה לקרוא ל"ילד" בשמו, אבל זו הייתה התחושה שליוותה אותה. "יום אחד אהיה קרובה יותר אליך".

היום הזה הגיע כשהייתה בת 15, תלמידת כיתה ט', בעקבות טרגדיה של חברה קרובה. "אביה של אותה חברה טבע למוות ביום השבת, ובעקבות מותו היא קיבלה על עצמה לשמור שבת. הקבלה הזו החזיקה שנה בדיוק, עד ליום שבו היא החליטה שנמאס לה והכריזה באוזניי שאת השבת הבאה – היא כבר לא תשמור".

"מה פתאום! את חייבת לשמור שבת. הבטחת", הזדעקה שגיב, אבל החברה התעקשה. "את יודעת מה? אני אשמור את השבת במקומך", אמרה, אך הופתעה מעצם התגובה שלה.

זה היה סוג של רצון לעודד את החברה, או שבאמת התכוונת למה שאמרת?

"גם וגם. הצעתי את זה כי חשבתי: 'מה כבר יכול לקרות אם אנסה לשמור את השבת במקומה?',  ראיתי בזה סוג של טובה לחברה".

אבל מה שמפתיע בכל הסיפור הזה הוא ששנה קודם לכן, דודתה התחזקה ברוחניותה וניסתה לשכנע אותה לשמור איתה את השבת, בלי סוף. "תמיד סירבתי", משחזרת שגיב. "לא יודעת למה, תמיד היה לי משהו 'חשוב' יותר לעשות באותה שבת".

אבל כשהגיעה השבת שבה נדרשה שגיב לעמוד בהבטחתה, צלצלה לאותה דודה ובשורה משמחת בפיה: "אני מגיעה. את השבת הזו אשמור איתך". "כמי שהייתה אז מכורה לטלוויזיה בצורה שלא תיאמן, הייתי בטוחה שאשבר. אלא שהקב"ה הקדים 'תרופה' למחשבה שלי, וזימן חזן מרגש במיוחד, שגרם לי לתחושת התעלות ורוממות רוחנית – במהלך כל השבת. אפילו בת הדודה שלי לא האמינה שהצלחתי לשמור את כל השבת בקלות, בלי לרטון על כך שמשעמם לי".

ובסוף אותה שבת, הדבר הראשון שעשתה הוא להתקשר לאמה ולהכריז באוזניה: "משבת הבאה, אני מתחילה לשמור שבת. תתכונני לפלטה, למיחם ולכל שאר הדברים שצריך".

"רק היום אני קולטת איזה 'עוף מוזר' הייתי באופן קיום המצוות שלי"

וכך זה התחיל.

שגיב "שמרה" את השבתות כפי הבנתה של נערה צעירה, שלא קיבלה שום הדרכה איך ומה צריך לעשות. "עד היום אני לא מצליחה לפרש את הראייה שהייתה לי אז", היא אומרת. "פסקתי הלכות לעצמי, והייתי בטוחה שאני שומרת שבת כמו שצריך. למשל, נהגתי להדליק 3 טלוויזיות לפני השבת, כדי ש'חס וחלילה', לא יעבירו לי ערוצים. לא הייתי מסוגלת לחשוב שהשבת תעבור עליי בלי לראות מה חדש בארץ ובעולם".

באותה תקופה לקחה שגיב מכל הבא ליד – כשזה הגיע למצוות. "בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה סידור, שממנו אפשר להתפלל וללמוד הלכות. הלכתי בעיקר אחרי האוזניים והלב, וכל מה שעניין אותי – נוסף לרשימת המצוות שצריך לעשות. למשל, פעם אחת פגשתי חילונית שבירכה את ברכת 'אשר יצר'. מיד שאלתי אותה מה היא עושה, וכשהיא הסבירה לי את הברכה, מיד החלטתי לקבל את זה על עצמי גם כן. היא רשמה לי את הברכה על פתק קטן, ושיננתי אותה בכל ערב כמו שלומדים למבחן, עד שהיא הפכה לשגורה בפי".

באופן זה קיבלה על עצמה, בכיתה י', להתפלל שלוש תפילות ביום. "בכיתה שלי הייתה ילדה שגם כן התחזקה ברוחניותה, אבל אף אחד לא ידע על זה, עד שיום אחד ראיתי אותה עומדת בפינת הכיתה ומתנדנדת. כשסיימה, שאלתי אותה למעשיה, והיא הסבירה לי שהתפללה. בזכותה קיבלתי על עצמי להתפלל שלוש תפילות ביום, ולא משנה איפה אני נמצאת".

הווי אומר – גם בים. "רק היום אני קולטת איזה 'עוף מוזר' הייתי באופן קיום המצוות שלי. מצד אחד הגדרתי עצמי כחילונית, ומצד שני התפללתי על חוף הים – רק כדי לא לפספס את התפילה של אותו יום. הרי קיבלתי על עצמי להתפלל שלוש תפילות...".

וזה הרגיש לך נכון בפנים?

"כן, ממש ככה. ויותר מזה, דווקא בגלל שדיברתי עם ה' ממקומות שלכאורה רחוקים ממנו - הרגשתי תעצומות פנימיות מסוג אחר. כמו במעמד הר סיני, הרגשתי שאני ממש 'רואה את הקולות'. הרגשתי שהוא שומע אותי, ומחבק אותי בחיבוק חזק שעד היום מלווה אותי. השיחות שלנו היו סביב השעון, ובכל זאת הלכתי עם מכנסיים והתנהגתי 'רגיל'. מבחינתי הייתי מאוד רגילה, אבל החבר'ה החזיקו ממני דוסית".

"המפקד צעק עליי: 'פה זה לא בית כנסת, פה זה צבא. פה לא יהיו דתיות"

ואז הגיעה זמנה להתגייס לצבא. "חודש לפני שהתגייסתי, אבא שלי נפטר, והסובבים שלי ניסו לשכנע אותי שלא להתגייס. אמרו לי שיהיה לי קשה לשמור על הרוחניות שלי בצבא, ולא הקשבתי להם. רציתי להיות 'כמו כולם' ולתרום את חלקי למדינה, אבל לא עבר הרבה זמן עד שגיליתי את גודל הטעות. בטירונות הכל עבר חלק, ולא הרגשתי את הקושי. היה לי זמן להתפלל שלוש תפילות ביום, בצומות כיבדו את הרצון שלי ונתנו לי את התנאים לכך, והרגשתי 'בעננים'. אבל אז סופחתי לבסיס 'תל השומר', ושם התחילו הצרות".

וכשמדברים על צרות במונחים צבאיים, על התפר שבין שמירה על ערכי הדת לציות לפקודות – הקושי הוא גדול מאוד. "במיוחד כשמדובר במפקד, שהמושג 'אנטי דתי' הוא חיוור לעומת העמדות שהיו לו. הוא פשוט שנא כל מה שקשור לדת ולדתיים, וחיפש כל הזדמנות להתנכל לי על עצם היותי דתיה".

חיפש – ומצא. "יום אחד הטלפון הפנימי צלצל, ולא יכולתי לענות, כי הייתי באמצע ברכת המזון. חברה שלי, שנכחה במשרד, ניגשה לטלפון בכוונה להרים את השפופרת, אבל הוא לא הסכים. הוא רצה שאני אענה, וצרח עליי: 'פה זה צבא, לא בית כנסת. פה לא יהיו דתיות'. מאז, הוא כל הזמן חיפש אותי, העליב אותי ליד כולם ולא הפסיק להציק לי".

עידה מצאה עצמה בלופ בלתי אפשרי, והתחילה להתפלל לה' שאם זה לא המקום שהיא אמורה להיות בו – שיוציא אותה ממנו. ואם זה כן, אז שיעזור לה לשרוד. שייתן לה כוחות להתמודד עם ה"מפלצת" האימתנית הזו, שמצרה את צעדיה ומצערת אותה כל כך. "התחננתי לה' שייתן לי סימן קטן. התוודיתי בפניו שטעיתי כשחשבתי שאפשר לשלב בין העולמות, מבלי להגדיר לעצמי בדיוק מי אני, מה אני רוצה מעצמי ולאן אני שואפת להגיע בדרכי".

והתשובה לא איחרה להגיע. "אחרי הרבה תפילות ובכיות, הבנתי שזה לא המקום שלי, והגשתי בקשה להשתחרר על רקע דתי - למרות שהייתי בטוחה שלא יסכימו לשחרר אותי". אבל ה' היה בעזרה גם הפעם, והציל אותה מוועדת השחרורים – כמו שרק הוא יודע. "תביני שבשביל לקבל שחרור מהסוג הזה, צריך להיות ממש בקיאה בתורה ובהלכה. לי לא היה כלום כמעט, וגם לא חשבתי שאני צריכה להכין את עצמי בהכנה שכזו. הייתי בטוחה ש'יהיה בסדר' ו'מה כבר צריך להביא מראש'. לא חשבתי שישאלו אותי יותר מדי שאלות".

אבל הם דווקא כן שאלו. "נאלמתי כששאלו אותי מה פרשת השבוע, ואיפה אני לומדת. נראה לי שהם קלטו עם מי יש להם עסק, כשעניתי להם: 'אני לא לומדת, אני בצבא'. אבל זה לא עניין אותי. ידעתי שהקב"ה יעזור לי".

כן. גם אם זה אומר לבדוק שוב ושוב את המבחן, עד שתימצא הנקודה הנכונה. "ולשמחתי, היא נמצאה די מהר. אמא שלי, שחיכתה לי בחוץ, לא האמינה כשאמרתי לה שזה נגמר. שאני משוחררת. היא אמרה לי שרוב החיילות שנכנסו לפניי לוועדה – יצאו ממנה בוכות, ולא מהתרגשות. לא האמנתי כששמעתי את זה, ובו ברגע קיבלתי על עצמי, כאות תודה לקב"ה, להתחזק בצניעות וללבוש חצאיות וגרביים. הרגשתי שיצאתי לחופשי מבית סוהר שבו הנשמה שלי הייתה כלואה, הרבה ויותר מדי זמן".

מאז התחזקה שגיב ביתר שאת, ואף זכתה לעלות למדרשיה לבעלות תשובה בירושלים – שם למדה במשך שלוש שנים, ושם אף הכירה את בן זוגה בשידוך. היום, השניים מנהלים אורח חיים חרדי, ובנותיהם לומדות כולן במסגרות חרדיות. "למרות הקשיים שעברתי בדרך, ועל אף שהייתי עוף מוזר בתחילת התשובה שלי, היום זה אחרת לגמרי. אמנם עדיין יש קשיים, כי זה חלק אינטגרלי מהחיים שלנו, אבל כשאת עם הקב"ה והקב"ה איתך – הכל מתגמד".