הגולש התרגש מתמונת הילד היתום שישב שבעה לבדו - והגיע לנחם

הרה"ח ר' דוד משה ישראל ז"ל, נפטר בשבוע שעבר כתוצאה ממחלה קשה ממנה סבל. תמונתו של בנו בן ה-10 שישב 'שבעה' לבדו – פורסמה ברשת וקראה לציבור להגיע לביתו, ולהשתתף במצוות ניחום אבלים. התמונה הצליחה לגעת במיתרי הלב של אנשים רבים, והם הגיעו וחלקו לאביו – אדם זר שלא הכירו – כבוד אחרון.

אחד הנוכחים בבית היתום היה חנניה דויטש, תושב אשדוד, שכתב את הדברים הבאים: "חזרתי מניחום אבלים בבית יתומי משפחת ישראל באשדוד, ואני חייב לשתף אתכם במשהו שנגע ללבי, וריגש אותי עד דמעות.

"כתושב אשדוד וחבר קהילה, באתי גם אני לנחם את שלוימי והמשפחה האבלה. ישבנו שם בסלון כעשרה אנשים, והייתה דממה בחדר. דממה כי הצער והיגון ריחפו באוויר כסכין חד, ודממה כי מה יש לומר לילד בן 10, שמהיום יחסר לו את החיבוק והלטיפה לפני שיעלה על מיטתו לישון? החיוך שנתן לו כוח ללמוד עוד יום בחיידר, ואבא שחיכה לו לאחר עשר שנות ציפייה, ועזב אותנו פתאום לאנחות.

"כולנו שם התפללנו בלב, חרישית: 'מי יזכה והיתום הקטן הזה שנותר כעת לבד, יראה רק טוב בחיים, בשמחה ובאושר'. אך מי מסוגל לדבר?! רק להרים את הראש לרגע וליישר מבט לילד מתוק שבוהה בתוך ים מחשבות ועולמות מול המנחמים שבאו, ותיכף חוזרים הם אל ילדיהם... היה מזעזע לראות. צמרמורת בגוף. מי יכול בכלל לנחם? וכשנגמרות המילים, הלב מתחיל לדבר".

בנקודה זו מתאר דויטש את הסיטואציה שבה נכנס אדם נוסף אל הבית, ושובר את הדממה. "כעבור כמה דקות, הופיע בחור חילוני בפתח הבית – וביקש כיפה. כששם אותה לראשו, התיישב יחד עמנו, לידי, והצטרף לשאר המנחמים. ככל שעברו הדקות, סקרנותי גברה והתחלתי לרחרח לכיוונו בשאלות ורמזים: 'מאיפה הכיר את המנוח? האם עבד איתו? האם הוא בן משפחה?'.

"המילים שהוציא מפיו פשוט הדהימו אותי: 'אני גרם בראשון לציון. שלחו לי תמונה של ילד יתום יושב לבדו, ותחושת אנחה ורחמנות תפשה אותי. הרגשתי שאני מוכרח לנסוע אל הילד כעת, כדי להשתתף בצערו ולשמחו'. הייתי בתדהמה, והתפעלתי נורא".

אבל זה עוד לא הכל. דויטש ממשיך ומתאר, כי רגע לפני שעזבו המנחמים את הבית, הספיק הלה לקלוט את החילוני בזווית עיניו, כשהוא ניגש לדוכן התרומות שנאספו להחזקת האלמנה והיתומים – וביקש לעשות הוראת קבע על סך 200 ₪ מדי חודש. "חברים, לעולם לא התרגשתי ככה. מי כעמך ישראל", סיים דויטש. "לא מדובר בסיפור מסעיר שהתפרסם בעיתונות ובתקשורת. כאן בבית יש טרגדיה פרטית ואישית של משפחה, ויתום שאיבד אב ומשען לאחר ייסורים רבים. יתום שזקוק למילת עידוד, וזה כבר שייך לכולנו. עם ישראל לא ינוח, ולא מסוגל להמשיך הלאה, מבלי לבדוק שהכל בסדר. לתת כוח ולתמוד בעוד ילד יהודי בודד, להגיע מרחוק ולתת הרגשה טובה.

"אז עזבו את כל הפוליטיקה בצד. עצרו את התוכניות על החרדים, ושכחו לרגע את ההפגנות נגד חילולי השבת. תראו איזה עם יפה ומיוחד יש לנו. כשכואב למישהו, מקפלים הכל ובאים לחבק ולהרגיש אחד את השני. חרדים, חילונים, דתיים ומסורתיים – כי בנו בחרת מכל עם ולשון. אשריכם ישראל.

"בתוך כל החושך והאפלה שראיתי שם בבית, הייתה תחושת אחדות וסגירת מעגל בין כל המגזרים – שנהרו מכל כיוון, בשביל עולמו של ילד אחד. ראיתי אנשים מכל הסוגים, שאינם קרובי משפחה או ידידים, כאלו שלא הכירו כלל את האב הנפטר – ובכל זאת הגיעו מרחוק, בגשם השוטף, ומטרה אחת להם: נשלים לילד הקטן את החסר, ולו לרגע... זיהיתי אור בקצה המנהרה. באש ובמים – עם ישראל חי!".