סודות המלח – איך מייצרים אותו, ולמה זה חשוב לשומרי שבת?

לאחר שעסקנו בסוכר ובסודותיו הנעלמים, מה מתוק יותר מלדווח על המלח המוכר והממולח, שאף מסתיר סודות לבנים ועוד כמה מרכיבים מעניינים. כדאי לתת קצת רקע, ומעט ידיעות כיצד מפיקים את המלח, ויתכן שזה יתארך ונאלץ להמשיך בפעם הבאה...

בעולם הרחב ישנם שלושה אופנים עיקריים להפקת המלח, אולם בארצנו, השיטה הנפוצה ביותר היא השיטה הסולרית, המנצלת את אנרגיית השמש, ובמילים פשוטות – אידוי מי ים באמצעות השמש. רק כדאי להזכיר, שהמלח אינו מופק ממי ים המלח כלל, אף שמי ים המלח מכילים כ-38 אחוזי מלח, מכיוון שמי ים המלח מכילים גם מנגן כלורי ומגנזיום, ולכן הם מרים ושמנוניים למגע, והמלח אינו טעים, ואולי גם לא בריא ועיקר תעשיית המלח המופק ממי ים המלח במפעל שבקלי"ה, משמש לשאר צרכים שבתעשייה, כעיבוד עורות וכדומה. אמנם, מפעלי ים המלח החלו לאחרונה להפיק גם הם מלח, אבל שם זה סיפור קצת שונה, שאם נזכה בעז"ה, נדבר עליו בעתיד.

השיטה הזאת כבר הוזכרה בגמרא (במסכת שבת - דף עג עמוד ב), "האי מאן דכניף מלחא ממלחתא" - "שצבר מלח ממשרפות מים - שממשיך לתוכו מים מן הים, והחמה שורפתן, והן נעשין מלח"(רש"י שם). אגב, מי שאכן מפיק בארצנו את המלח לאכילה בשיטת האידוי הטבעית והפשוטה ביותר, הם מפעלי "מלח הארץ" הנמצאים באילת ובעתלית, כאשר באילת נעשה עיקר הייצור, ובמשך כל ימות השנה, ממי הים האדום, ובמפעל הוותיק בעתלית, שנבנה על ידי הברון רוטשילד, מופק המלח ממי הים התיכון – אולם שם מפיקים מלח רק בימים הלוהטים, כשאין משקעי גשם אשר מונעים את הפעילות.

(צילום: shutterstock)

שיטת ייצור המלח באופן הזה מעלה שאלה הלכתית מעניינת, עוד קודם שנדון מה קורה עם שאר התוספים שיש במלח. ואם ננסה לתמצת את הליך היצור, זה עובד כך:

את מי הים שואבים מהאזור שבו המים די עמוקים, ולכן הם נקיים באופן יחסי. משם הם מוזרמים בתהליך טבעי לבריכות אידוי, הבנויות באופן מדורג בגובה שבין 40 ס"מ ל 20 ס"מ. בתחילה אחוזי המלח במים הם רק כ-4%, אבל כאשר המים מתאדים מהחום והרוח, והם מגיעים לערך של כ-24% אחוזי מלח, מזרימים את המים לעוד כמה בריכות כדי שהמלח יתחיל להתגבש. בבריכות הללו מותקנים פתחי ניקוז, כדי לאפשר למים לצאת קודם שיגיעו לריכוז של 28% מלח, כדי למנוע מצב שהמגנזיום שבמים יתחיל לשקוע על המלח ויפגום בו. כמובן, אפשר להאריך על כל מיני שיטות פשוטות וגאוניות שיש בתוך ההליך. למשל, כמה חשוב שמי הים לא יחלחלו לאדמה, אף שלנו זה נראה כאפשרות נוחה לקצר את אידוי מים הים, אך מנגד זה מוריד את רמת המלח, וגורם למלח לספוח חומרים שאינם רצויים, כמו גבס ומגנזיום... לכן מנצלים את גובה הבריכה מול גובה פני הים, וכן את טבע אדמת החרסית השוכנת באותם מקומות. מלבד כל מיני שיטות איטום שיש לבריכות הללו, גם הטכניקה איך מנקזים את מי הבריכות חזרה לים מעניינת מאוד...

אבל אם ניגש לנושא שאליו אנו מכוונים, נגלה שלאחר שמי הים נוקזו, והמלח נערם לערימות, הוא נקצר מדי חודש על ידי קוצרת (טרקטורים) ומשאיות, המביאות את המלח לשטח המפעל. המלח נערם תחת כיפת השמים בערמות גדולות ומרהיבות המזכירות הרי שלג. בתום הקציר, המלח עובר שטיפה במים רוויים במלח (ממלח הממוחזר מהמפעל), על מנת להרחיק את האבק, הגבס והחול שחדר עם הרוח לבריכה, וגם את התמלחת הרוויה במלחי מגנזיום שנותרה על המלח שנאסף. השטיפה נעשית במגדלי ענק, כאשר המלח מוזרם כלפי מטה והמים זורמים כנגדם מלמעלה. לאחר שהמלח נשטף היטב והגיע לרמה של 98.5 אחוזי נתרן (מלח), לאחר שהמלח נשטף היטב וסולקו ממנו כל שאריות המגנזיום, החול והגבס, עובר המלח ייבוש בתוך תוף ענק (צנטריפוגה) המזכיר את הפעולה של מכונת הכביסה בזמן פעולת הסחיטה. לאחר השטיפה הראשונה, המלח עובר שטיפה נוספת, באותה הטכניקה, וכאן כבר מגיעה רמת המוצר לכדי 99.8 אחוזי נתרן (מלח), והוא נעשה כבר הרבה יותר לבן, ושוב חוזרים ומייבשים את המלח. עד השלב הזה אין בעיות כשרות כל שהן.

אך מכאן ואילך מתעוררים הרבה נידונים כשרותיים והלכתיים. למשל, לאחר הייבוש השני המלח נעשה יבש ממש, וכל אחוזי הלחות שלו מסתכמים ב-3%, כך שאם ניגע בו, הוא ייתן הרגשה של מלח יבש. אלא שמנגד, במצב הזה הוא אינו מתאים לאריזה, והוא גם יחזור להתגבש, ולכן צריך לייבשו היטב. הייבוש נעשה באמצעות מסוע המכניס את המלח למעין חדר, שבכניסתו מותקנים צינורות של שמן חם בחום של 250 מעלות צלזיוס, ליד גופי החימום בכניסה לחדר מותקנים מפוחי אוויר, המזרימים אוויר חם לתנור, וגורמים למלח להגיע לחום של כ-120 מעלות צלזיוס. ביציאה מאותו מתקן יש גם מפוחי אוויר קר, המצננים את המלח לחום של חמישים מעלות צלזיוס.

(צילום: shutterstock)

נתון זה מעלה כמה תהיות. נכון שהמלח ראוי לאכילה קודם הייבוש ואין בו חשש של בישולי עכו"ם, אבל מנגד, איך נתייחס לייבוש? האם הוא נחשב כמלח מבושל לכל דבר, שהרי יש בו כמה אחוזי מים, המתחממים לחום רב? ואם אכן כך, אין איסור לחזור ולבשלו בשבת בתוך "כלי ראשון". או שמא מיעוט הלחות מחשיבו רק לקלייה, שהרי המלח מתחמם כשהוא לכאורה יבש מאוד. ואם הוא נחשב לקלוי, כיצד ינהגו אלו הנוהגים כפוסקי בני אשכנז, החוששים שיש איסור בשבת לחזור ולבשל דבר שכבר אפוי, "יש בישול אחר אפיה"? או אולי אינו נחשב אפילו כמבושל ואפוי, שהרי המלח עובר רק ייבוש באוויר חם, ומי שראה את ההליך כיצד המלח מתרוצץ ועף בתוך המתקן מתחיל להשתכנע שאולי זה רק ייבוש ואפילו לא אפייה...

לסיום כדאי להזכיר, שהמלח הזה אינו נחשב למלח המזוקק שדברו עליו הפוסקים, שהרי הפקתו נעשית באופן שונה, ובעיות הכשרות שלו שונות לחלוטין. גם החומרים והחששות שלו אינם דומים למלח המופק בסדום.