כשרות השקדים הירוקים – מה חשוב לזכור?

הפעם אולי אפשר לפתוח את המאמר תחת הכותרת "חשיפה" כי לחלק גדול מאתנו זאת אכן תהיה הפתעה, ולא בהכרח נעימה... שכן שקדנו על כמה טעויות בעניינם של השקדים התמימים.

אולי אצלכם גם זו חוויה של פעם ב... עוד מימי הילדות, כשהסבתא הייתה חוזרת מהשוק עם דלי גדוש בפרי קטיפתי, ירקרק ועגלגל, ומשכנעת אתכם לאכול אותו כשהוא בשלמותו ובקליפתו, כי דווקא כך הוא בריא יותר, וטעים יותר... אלא שנכדיה האיסטניסים לא בדיוק משתכנעים, ומעדיפים דווקא להוריד את קליפתו הירוקה, ולהגיע לתוכו הלבן כשנהב, המתקתק והלח. גם היום, לאחר שנים, לא נס לחו של אותו הפרי, ועדיין הוא נחשב לפרי נחשק, הנמצא בשוק רק ימים ספורים בשנה. אלא שכיום התפאורה מרשימה יותר, את הבסטות בשוק החליפו מרכולי הטבע, ואת הדלי החליפה רשת האריזה, הלא המה השקדים הירוקים, והטריים באריזתם.

השקדים הירוקים היוו מאז ומעולם כר נרחב לפוסקים להתדיין עליו, החל מהסוגיא כיצד הוא נאכל, האם כולו נאכל כשהוא שלם בקליפתו, או אולי רק קליפתו הירוקה ותוכו הלבן, ואת השכבה האמצעית החומה מפרידים, ואם כך, האם מותר לקלף אותו בשבת מבלי שנעבור על איסור "דש". גם נידון מעניין קיים בסוגיית "כיצד מברכים", ששם הם הכריעו שברכתו של השקד הירוק תהיה "שהכול", אף שהוא גדל על העץ, משום שלא נטעו את העץ על דעת לאכול את פירותיו כשהם ירוקים.

* * *

השקד הישראלי, בפרט זה שמזן "חסן", נחשב לשקד הטוב ביותר, ומי שמבין מעט בשקדים יכול לזהות במהרה את הישראלי שבחבורה. קל לדעת מי הוא שקד ישראלי, הן מצד צורתו המוארכת, והן מצד הגוון החום המיוחד של השקד. מה עוד, שהשקד הישראלי מתאפיין כשקד הטוב ביותר לקלייה, ורוב ככל בתי הקלייה בישראל מעדיפים לקלות רק שקד ישראלי, ואת השקדים האמריקאים הם מייעדים למכירה כשקד טבעי או מולבן, פרוס וגפרורים. לכן לא פלא שמיד עם תחילת העונה, מזדרזים בתי הקלייה הגדולים לסגור דילים עם המגדלים ובתי האריזה, כדי לשריין להם כמויות ענק לכל השנה, כך שבכל שנה, מיד עם תחילת העונה, המשתרעת בתקופה הזאת, יש כמין ואקום גדול מי יזכה בשקדים הטובים... ולא רק הטובים, אלא גם המהודרים בכשרות.

אלא שלא די במה שהביקוש גדול, וחלק מהמגדלים מרגישים שהם חזקים דים בכדי לא להישמע לכל נהלי הכשרות המחמירים, אלא הם אף מרשים לעצמם שתהיה זליגה של שקדים ממטעים שקיימת בהם בעיית הדו שנתי שבערלה. לכן כל אותם בתי קלייה ורשתות שיווק שאינם מנוהלים על ידי גוף כשרות חזק, סובלים מכך בעליל.

משכך, מעדיפים המגדלים לשווק את השקד דווקא כשהוא יבש, ולשם כך, ישאירו את השקדים הירוקים על העץ, עד שקליפתם הירוקה תנשור מאליה, ואילו הקליפה הפנימית הצהובה תתקשה ותהיה לעץ חום. אך כל זה בתנאי, שבעת הקטיף ילך להם הכול בקלות, ובזול, כי את הקטיף מבצעים באופן מכני על ידי מנערת, שהיא כמין טרקטור עם זרועות ארוכות המנערת את העץ חזק עד שכל פרותיו נושרים לארץ. אבל, כשיש קושי לעץ, והוא אינו יכול לסבול את הניעור, הקטיף יבוצע ידנית. ומתי יש קושי לעץ? כשהוא צעיר – בתוך שלוש או ארבע שנים לחייו...

(צילום: shutterstock)

כך שנוצרה מציאות שהיא כמעט סטנדרטית ברוב ככל המטעים. כל עץ מבוגר, שהוא מעל גיל שלוש או ארבע שנים, מנערים במנערת, ופרותיו ימתינו עד שיתייבשו וישווקו כשקד יבש. ואילו העצים הצעירים, שבהם נדרש קטיף ידני, יבוצע הקטיף עוד בזמן שפרותיו ירוקים, כך שמראש ניטע העץ כדי שבשנותיו הראשונות הוא ייקטף כשקד ירוק. במאמר מוסגר כדאי להדגיש שזה לא כלל מוחץ עד כדי לשנות את ברכתו של השקד, ונתון לשיקול דעת הלכתי.

ואם אנחנו מתרגמים את הנתון הזה להלכה למעשה, מתגלה תמונה עגומה, שאין כמעט בנמצא שקדים ירוקים שאינם בחשש סביר של ערלה, ומקסימום, הם בחשש קל יותר, שאפשר לדון עליו, והוא בעיית הדו שנתי, (עצים צעירים שגדלו במשתלות, והועתקו לתוך המטע בתוך שנות הערלה, ויתכן שעברו שלוש שנים מהזמן שנטעו אותם במשתלה, אבל לא מהזמן שהם ניטעו במטע) אך בוודאי אינם למהדרין.

אמנם, אם תפגשו בשקדים ירוקים הנושאים כשרות טובה, ודאי הם יהיו שקדים של נטע רבעי (של השנה הרביעית), שגוף הכשרות דאג לפדות אותם כדינם, שהרי הם אסורים לאכילה בלא הפדייה.

ולסיום, גם לאחר שהפנמנו שאי אפשר לקנות שקדים ירוקים מהשוק, אם אין עליהם כשרות טובה, ואולי לא כדאי לחפש כי לא נמצא, וגם ברור לנו שלא יעזור כלל אם אנחנו מעשרים לחומרא את כל הקניות של השוק, כי בעיית הערלה אינה פתירה - זה הזמן לתת במה גם לשקד היבש, ולהזכיר שגם הוא דורש כשרות טובה מאוד, ולא רק בגלל בעיית הדו שנתי שיתכן שניתקל בה, אלא בעיקר, שגם הוא, כשכניו הגרעינים והבוטנים, סובל מאוד מבעיית המעשרות, הקיימת לאחר המיון, ודורשת עינא פקיחא. אז במטותא, אנא שקדו על זה.