דבר תורה לפרשת ויצא: מה החזיק את יעקב אבינו במסע המטלטל של חייו?

המילה "ויצא" מקפלת בתוכה את מהות הפרשה – יציאה. מתחילת הפרשה ועד סופה, יעקב יוצא. הוא יוצא מבית אביו ואמו - יצחק ורבקה, הוא יוצא מאוהלי רבותיו - שם ועבר, ופניו מועדות אל בית לבן אחי אמו, אשר בחרן.

יעקב נמצא בגלות. הוא נרדף על ידי אחיו, על ידי חמיו, ובפרשה הבאה נראה שהוא נרדף גם על ידי כוחות רוחניים. יעקב יוצא מביתו, והוא מתחיל מ"אפס", מכלום, ומתוך אותו "כלום", הכל מתחיל להיווצר. יעקב מגיע לדרגות גבוהות ברוחניות. הוא זוכה למחזה רוחני, לגילוי שכינה ולהבטחות מדהימות. גם עם ישראל, כמעט כולו, נולד בפרשה זו. יעקב מתעשר גם מבחינה חומרית: "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד, וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים" (בראשית ל, מג). יעקב פורץ, לא סתם פורץ אלא מאוד, ואפילו מאוד מאוד.

יעקב אבינו עמד בכל הקשיים והניסיונות בהצלחה מרובה. הוא האמין ובטח בבוראו בכל צעד ממסע חייו, וזו הסיבה שהקדוש ברוך הוא נהג עמו באופן על טבעי – גרמי השמים שינו עבורו את פעולתם, כפי שכותבת התורה שהשמש שקעה במיוחד בשבילו (כח יא, וברש"י). מלאכי מרום עלו וירדו בשבילו (בתחילת הפרשה בחלומו המפורסם, ובסוף הפרשה – "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" -בראשית לב, ב). האבנים הדוממות התאחדו לאבן אחת (רש"י כח, יא), ואפילו הר המוריה נעתק ממקומו ובא אליו (רש"י כח, יז).

הבריאה כולה כפופה לאדם שלם כיעקב אבינו (ה"אלשיך" הקדוש).

רבים מבני האדם מוצאים עצמם נעים ונדים בחייהם עלי אדמות. אתגרי החיים מטלטלים אותם שוב ושוב, והם אינם מוצאים מנוחה לכף רגלם. כיצד אפשר להישאר יציבים באמונה וביטחון, חרף כל הקשיים והניסיונות?

מה היה כוחו של יעקב? מה החזיק אותו לאורך המסע המטלטל של חייו?

כשיעקב יצא לדרכו, ולאחר שהקיץ מ"חלום יעקב" המפורסם, הוא אמר: "אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה השם לִי לֵאלֹקִים...".

המדרש על פסוקים אלו כותב: "נטל הקדוש ברוך הוא שיחתן של אבות, ועשאן מפתח לגאולתן של בנים". רבים מפסוקי הגאולה פותחים במילה "והיה". לדוגמא: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל" (ישעיה כז).

מדוע המילה "והיה" שאמר יעקב, היא מפתח לגאולתן של בנים?

כל יהודי מאמין ש"כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, לטובה הוא עושה" (ברכות ס ע"ב), והוא יודע שהנהגת הקדוש ברוך הוא עם ברואיו היא כולה חסד ורחמים. אולם אצל רבים מאתנו, ידיעה זו נמצאת בעיקר בעולם התבונה ובתחום הדעת, ופחות בעולם החושים. באיזשהו מקום, אנחנו רואים שתי הנהגות שונות של הבורא – דין ורחמים. הגם שכל מעשי השם הם בגדר טוב, אבל במציאות החושית/הגשמית, ההנהגה הזו מתגלה בשני פנים - גילוי מוחשי של חסד השם, שאדם חש אותו ואומר עליו "ברוך הטוב והמטיב", וגילוי נסתר של חסד, שלגביו אנו מאמינים שהוא טוב מאוד, אבל אין אנו חשים עין בעין בטובו. עליו אנו מברכים: "דיין האמת".

לעתיד לבוא, גילוי הנהגתו של הבורא תהיה אחידה, והטוב שבכל דבר יהיה מוחשי לנגד עינינו.

האות ו"ו בראש מילה, הופכת את המשמעות מעבר לעתיד. "יהי" זהו לשון עתיד, "ויהי" זהו לשון עבר. "היה" זהו לשון עבר, "והיה" זהו לשון עתיד.

אומר יעקב, "והיה השם לי לאלוקים". המילה "והיה" מורכבת מאותן אותיות של שם הויה. יעקב אבינו ידע במוחשיות, שהשם מהווה את העולם בכל רגע נתון, וביחס להשם אין הווה ועתיד. הבורא תמיד טוב, כל הזמן. יעקב מחבר את העבר להווה ולעתיד. מבחינתו, הכל הוויה אחת גדולה. אומר יעקב – אמנם כרגע אני בגלות, אני נרדף, אולם לעתיד לבא, בעתיד הקרוב או הרחוק, יתברר למפרע שכל הגלות הארוכה שאני עכשיו בדרכי אליה, הייתה לטובה.

יעקב מלמד אותנו, שהעבר וההווה אינם עומדים לעצמם, אלא הם מחוברים ומקושרים עם העתיד לבוא. המאורעות כולם והשתלשלותם לפרטיהם, הינם שליבות של התקדמות לעבר המטרה האמתית לפי התכנית האלוקית הנסתרת מבני האדם.

יעקב אבינו חי בעולם הזה עם הרעיון של "והיה", עם אחיזה מוחשית מוחלטת באמונה שהבורא מהווה את האדם בכל רגע נתון. יעקב חיבר את ההסתכלות של לעתיד לבוא, לחייו כאן – בעולם הזה.  

מי יודע כמה אבני נגף יוסרו משבילי חיינו לו נשכיל לחיות כיעקב אבינו?