תנו אמון – הוא יוביל אתכם להצלחה

נועה חובבת קריאה. היא קוראת המון, ואוהבת את עולם הספרות. בלבה של נועה היה חלום. היא רצתה לכתוב ספר למבוגרים, ספר עבה, מלא בעלילות סוחפות. ספר שיהיו בו אנשי שב"כ ומטוסים. שיהיה בו מרדף מכוניות וגם ילדה אחת רגישה וסובלת. היא רצתה לכתוב את אחד הספרים שהיא אהבה כל כך לקרוא. אמנם, רק בת אחת עשרה היא היתה, והחלום היה בן כמה שנים גם הוא. מה עושה ילדה עם חלום כזה? היא שיתפה את החברה הטובה שלה, וקיבלה הקשבה שקטה. גילתה את זה בסוד לאחיה הקטן, ועיניו נצצו. "ואת תרשי לי לקרוא ראשון בספר שאת תמציאי?" היא ראתה איך הוא מתרגש. הוא מאמין לה. היא תכתוב ספר, והוא כבר מבקש לקרוא בו – בספר האמיתי שהיא תוציא לאור.

נועה העזה עוד קצת, ושיתפה את אחותה הגדולה. אבל למשמע התגובה, היא מיד הצטערה שסיפרה. ככה חשפה את החלום הרגיש והנרגש, וקיבלה תמורתו מטח משתק. "ממש, נראה לך! איך את יכולה? את בעצמך ילדה קטנה, בקושי קראת כמה ספרים וכבר את חושבת לכתוב אותם? איזו מצחיקה!" נועה התכווצה לה בשקט ולא ענתה דבר. מהיום היא לא תשתף את אחותה הגדולה, ודאי שלא. היא רק גודעת את החלום שלה בזלזול. אבל הרצון הפנימי שלה דווקא גבר הפעם, התעקש להיות בעמדת המנצחים. דווקא בגלל שאחותה לא מאמינה בה. היא עוד תראה לה.

והחלום, אכן, קם והיה. לא מיד, לא בן רגע, אלא בצעדים מדודים ועקביים. נועה התאמנה על הסיפור שלה בהמשכים. היא למדה כתיבה יוצרת, וקבלה עצה של פלאים מהמורה.

"למדתי במכון 'מילים' לכתיבה יוצרת, והמורה נתנה לי עצה נהדרת. היא המליצה לי לכתוב פרק באמצע כל ספר שאני קוראת. קניתי מחברת עם כריכה קשיחה (אז זה היה די יקר, לא כמו היום שיש להשיג בכל חנות), וכתבתי לעצמי 'פרק 12 לספר הילדה שברחה מהמנזר', 'פרק 10 לספר הנערה עם המזודה הכחולה' וכן הלאה. פשוט כתבתי פרקי המשך דמיוניים. אחר כך המשכתי לקרוא את מה שכתב הסופר. זו היתה חוויה מדהימה. השתמשתי בדמויות המוכנות מתוך העלילה הרקומה, נעזרתי בפרטים שקראתי ונשענתי על עובדות ידועות, אבל הלכתי עם העלילה לאיזה כיוון שרציתי. אחר כך קראתי את ההמשך והתמוגגתי. נהניתי מההבדלים שבין הפרק שלי לפרק של הסופר, נהניתי גם למצוא משותף. זו היתה חוויה מתוקה של אימון מעולה. למי הראיתי את הפרקים? לא לאחותי הגדולה".

(צילום: shutterstock)

נועה כותבת היום סיפור בהמשכים, והיא רוצה לומר כמה מילים זהירות ואוהבות על ילדות כמו זו שהיא היתה. "ילדות שחולמות ורוצות ושואפות, שומרות על החלום שלהן כמו על כלי קריסטל עדין. זה באמת שביר. צריך לדעת איך להגיב לחלום של ילדה. לא לנפץ אותו, לא לשבור אותו. ילדים רגישים כל כך, וחבל לגדוע חלום שעוד יכול לפרוח יפה. אני ממליצה להורים להיזהר מאוד כשהם מטפלים בחלום של הילד שלהם. לא להגיב בספקנות שתיקח ממנו את הכוח, וגם לא באשליות שתתלושנה אותו מעולם המציאות. אני לא חושבת שילדות בנות אחת עשרה אמורות באמת לכתוב ספרים למבוגרים, הן עדיין לא היו מבוגרות בעצמן. אבל לזלזל בכך – חבל ממש. כדאי לזמן הזדמנויות, ולתת לילדים להגשים את החלומות הקטנים שלהם צעד אחרי צעד. את אחותי הגדולה כבר לא שיתפתי הלאה בחלום הזה, וגם לא בחלומות אחרים. גם בתקופת השידוכים, כשהיא כבר היתה נשואה והיו לה ילדים משלה, וחוכמת חיים משלה, עדיין לא העזתי לשתף אתה. הרגשתי שהיא תסתכל עלי במבט מודד מלמעלה למטה, ותשאל את עצמה למה אני מדומיינת, למה אני חושבת שמגיע לי. מה פתאום נדמה לי שאני ראויה. הייתי בהלם כשתפסתי מה מונע אותי לשתף. אני ממש פוחדת מן התגובה שלה, וזה חבל. חבל כל כך! מאז שקלטתי את הנקודה, אני מדרבנת את עצמי להיות מאלו שכן מעודדים את האחרים וכן נותנים הזדמנויות לאנשים".

נועה כותבת היום סיפור בנושא וטוענת שאת הביטחון שאבה מלימודיה במכון "מילים". במכון "מילים" נפתחו בשנה זו קבוצות ייחודיות ללמידה חווייתית של שפת האנגלית. בקורס לומדים לדבר אנגלית באמצעות חוויות של סימולציות, משולבות בקטעי מולטימדיה מאלפים. החוויה של התנסות בשפה חדשה דורשת גם היא אומץ, ביטחון עצמי ויכולת להתבטא בקבוצה. הניסיון הרב שנצבר במכון "מילים" ללימודי כתיבה יוצרת נרתם לצורך מטרה זו, ובנות ונערות רבות נרשמו על מנת לפתח את כישורי השפה הדבורה שלהן בשפה האנגלית. היום רווחת המודעות לצורך בדיבור שוטף באנגלית, ויש התעניינות רבה. אבל גם כאן אחת מאבני היסוד הראשוניות היא האמון.

האם אנחנו נותנים אמון?

האם אנשים בסביבה שלכם יעזו לשתף אתכם בחלום שלהם?

שולמית לא שיתפה את ההורים שלה בחיפושיה אחר עבודה חדשה. לאחר ששמעה הרצאה בנושא "אמון", קלטה שהיא בעצם חוששת. היא פוחדת כל הזמן שהם יורידו לה את הביטחון העצמי. זה פלא. הרי מי כמו ההורים שלה רוצים בשבילה את כל הטוב שבעולם? אלא שההורים, מרוב דאגתם, מגייסים את הלחץ שלהם גם לתמונה הזאת. הם פשוט חוששים ודואגים, כמו שהיו יראים על עצמם. הם לא מאמינים שהיא תתקבל, והלחץ הזה משפיע ישירות על כל שיחה בנושא. "אולי תתפשרי", הם אומרים לה, מתוך לחץ אכפתי, "אולי באמת הם לא יסכימו, אולי חבל לחכות". שולמית רוצה כל כך לשמוע מילות עידוד. לפני שהיא יוצאת לראיון עבודה היא רוצה שיאמרו לה: "בטח, הם יכולים להרוויח ממך המון", "את כח אדיר בשבילם", והנה, היא מוצאת את עצמה משתפת רק את בעלה הצעיר, ולא את הוריה.

יום אחד היא החליטה לפתוח אתם את הנושא. "אתם באמת חושבים שאני מתאימה לעבודה במשרד? אתם חושבים שאני יכולה לעבוד טוב?" הם היו המומים מן השאלה הישירה. זה לא היה סגנון הדיבור ביניהם. אבל שולמית עלתה על נקודה משמעותית מאוד. "אני חושב שכן", אמר האבא. "אני בעצם בטוח, אבל, אני לא יודע אם אנשים אחרים יחשבו כך". גם האם הביעה ספקנות. "לדעתי את תעבדי מצוין, אבל בכל תחום צריך ניסיון". סוף דבר, שולמית באמת התפשרה, ולא המשיכה לחפש עבודה משרדית כמו שרצתה.  היא נכנסה להיות עוזרת לגננת בגן פרטי ולא שמחה בעבודה. זה לא מתאים לה, זה לא מה שהיא למדה. זה לא מה שהיא חיפשה. בכל יום היתה יוצאת לגן בחוסר חשק, והעדיפה למצוא כל תירוץ להישאר בבית. גם בגן עצמו התגדרה לה בעבודות גזירה ושמחה עם כל שליחות שאפשר לסדר בחוץ. יום אחד היא החליטה להפסיק עם זה. "אני אעזור לך למצוא עובדת אחרת", אמרה בכנות לגננת. "אין לי מספיק סבלנות לילדים, זו לא העבודה שבאמת מתאימה לי".

"באמת?" הגננת היתה המומה. "אחותי מחפשת עובדת במשרד שלה, ואת כל כך זריזה ומתאימה". מיד חשבה לעצמה שולמית שזו דרך אלגנטית להתפטר ממנה. אבל הגננת היתה ישירה ונאמנה: "כל הזמן התרשמתי ממך שאת מצוינת, אבל לא כגננת. לא רציתי לפגוע בך, אבל אם את אומרת... אחותי צריכה ממש אחת כמוך למשרד, ממש כמוך". שולמית הלכה לראיון עבודה והתקבלה בו ביום. היא גלשה לעבודה במרץ ובהנאה, והרגישה שם כמו דג במים. דווקא הידיעה שהתקבלה מרצון ומתוך הכרה בהתאמתה, הצמיחה בה את היכולת לעבוד במסירות וביעילות.

אמון של מעסיקים

גם בתחום העבודה חשוב מאוד לשים לב לשדר שאנחנו מעבירים. האם אנחנו משדרים אמון? או חלילה, זלזול וספקנות תמידית? האם אנחנו מצפים בטבעיות להצלחה ולנאמנות, או עומדים ובוחנים איזו תקלה תצוץ פה ואיזה מעל יתגלה? השדרים שלנו, בדרך כלל, יביאו בעקבותיהם התגשמות. חוששים ממשהו? זו בעצם כבר התחלה שלו, כי החשש מביא בעקבותיו את המציאות. הוא בעצם כבר מתחיל אותה!

מעסיקים שיודעים לתת אמון, מרוויחים עובדים טובים יותר. למה? כי אותם עובדים נעשים פשוט טובים יותר. כאשר המעסיק משדר לעובדים שלו כי הוא בטוח שהם יעשו את מלאכתם נאמנה, הם פשוט מצליחים בה יותר. הם לא רוצים לאכזב, ולכן מגייסים את מיטב היכולות שלהם. אף אחד לא רוצה לאכזב, זו תכונה אנושית מולדת וטבעית ששוכנת בכל אדם, קטן כגדול. כבר ילדים קטנים ניכרים בכך. הם משתדלים בכל מאודם לרצות ולהצליח, ועושים הכול – ובלבד שלא יאכזבו. כאשר מעסיק נותן אמון בעובדיו, הוא מרוויח תפוקה גבוהה, וזוכה בכפלים. לעומת זאת, מעסיקים חשדנים שמשדרים חוסר אמון – מקבלים תמורה מדויקת, אבל אף פעם לא יותר מכך. הלחץ הסמוי או הנגלה מעכב את היכולות, מונע את היצירתיות וחוסם את החשיבה הבריאה. מתוך לחץ אין אכפתיות, אין עשיה מעבר לחובה הנדרשת, כי אם עמדת התגוננות מרפת ידיים.

(צילום: shutterstock)

תתארו לעצמכם תינוק שנמצא בקבוצת פעוטות במעון. שניים מהם יודעים לזחול, ועוד שניים יודעים ללכת. רק הוא מדדה מאחור בגחינה. האם זה נורמלי? בוודאי. הרי לכל תינוק קצב ההתפתחות שלו, ואם הוא ילך חודשיים מאוחר יותר, עדיין לא קרה אסון בכלל. אבל בינתיים, מה קורה במעון? הילדים שהולכים מגיעים ראשונים לכל משחק. הם משיגים כל חפץ נחשק, והאחרים – מאחוריהם. אלו הזוחלים יש להם גישה נהדרת לכל מה שנמוך או פזור על הרצפה, אפילו יותר מן ההולכים. אבל זה שגוחן? הוא ממש צריך להסתפק ברדיוס שלו ולהתייאש פעם אחר פעם מחוסר ההצלחה. כמה מתסכל! ילדים רכים הם למודי כישלונות. הם מעודדים את עצמם, ויש להם כוח בלתי נלאה לנסות אלף פעמים. הם מוכנים להתייגע שוב ושוב על מנת להשיג את היעדים שלהם, ואין להם ייאוש בעולמם כלל. נראה בלתי הגיוני, אבל ככה זה. אבל תארו לעצמכם שהתינוק הזה נולד עם שכל של גיל הנעורים. השכל הזה אומר לו: די, תפסיק, אתה לא נורמלי. זה לא הגיוני. לא יתכן שפתאום תצליח ללכת. תפסיק לנסות. מה אתה מתלהב מעצמך? אתה לא רואה שהם מתקדמים ואתה לא? אתה לא קולט שהם מצליחים ואתה נכשל? אתה לא מבין שלהם יש כוחות ולך אין? אילו היה התינוק שומע קולות מחלישים כאלו בתוך תוכו, הרי שהוא לא היה מצליח ללכת לעולם. לא חבל?

קולות מבפנים

אז אם חשבתם שהכתבה הזו נועדה לחנך את כל הסביבה, אז זהו, שלא. יש פה ממש כיוון אחר ונוקב. זו לא כתבה שצריך לחלק להורים ולאחים. זו לא כתבה שנועדה להשחיל לתיקו של המעסיק או המעסיקה. ממש לא. זו כתבה לקרוא ולחזק את הצד שלנו כנותני אמון. זו כתבה שבאה לומר לנו: בואו ניתן אמון בעצמנו. נשתיק את הקולות המחלישים שבאים מתוכנו וזועקים לנו שנתייאש. נהדוף את הקולות האלו שבאים למוטט את החוסן הפנימי שלנו, מול כל דבר טוב שאנחנו רוצים לעשות.

ומה עם ההורים? והמעסיקים? והאחים הגדולים והאחיות הגדולות? כל אלו גם הם נכתבו לנו בעצמנו. יש לכם אחות שהיא ממש כמו זו שתוארה כאן בכתבה? זה אומר שגם אתם אחים או אחיות בעצמכם. אתם נמצאים בסביבת עבודה ויש מישהו שמתנהג בחוסר אמון? זה אומר שגם אתם מתפקדים בסביבה כזו, וגם לכם יש שם שדרים משפיעים.

אל תגידו לעצמכם: טוב, אני, מילא, שטויות מה שאומר או לא אומר. מי בכלל מתייחס לדברי...

הכוח שלכם הוא עצום. אם תהיו מאלו שמשדרים אמון ונותנים כוח, הרי שהכוח שלכם יהיה בלתי מוגבל. הוא יעתיק את עצמו באלף חזיתות, ויגרום לאנשים להצליח, ולהעז לפעול ולהיטיב. הבה נפנה אל עצמנו במלוא האמון, כי יש בנו כוח. יש כח בתגובות שלנו, ואנחנו יכולים להיות מן המעצימים והמחזקים. בואו נשתמש במילים שלנו להיטיב, וניתן לסובבים אותנו את מלוא העוצמה שאנחנו יכולים להעניק. זו אחת המתנות היפות ביותר שאפשר לתת לכל מי שיקר לנו, וגם לעצמנו. כי להיות מלא באמון זה לחיות את החיים במבט חיובי ונפלא.