חומרים כימיים, בישול עכו"ם ושמירת שבת: כל השאלות ההלכתיות על המלח והסוכר שאנו צורכים

לאחרונה עסקנו בכשרותם של המלח והסוכר, ואפילו כיצד מפיקים אותם, אבל אם נרצה לסיים את פרשת המלח והסוכר, כדאי אולי להיכנס לעוד נקודה קטנה, שמעלה תהיות מעניינות.

מלבד דרכי הפקת המלח המקובלות בארצנו, יש עוד דרך די עתיקה, שעד לפני כמה עשרות שנים הייתה בשימושם של הערבים השוכנים משני צדי הירדן, וכיום אינה שימושית באזורנו, והיא הפקת מלח ממלחות על ידי הזרמת מים, אפילו מתוקים, מעל גבי סלעי המלח, ומשם לבורות הניקוז והאידוי, כדי לצבור גושי מלח בתחתית הבור. את הגושים הללו היו גורסים וטוחנים ברחיים.

גם כיום השיטה הזאת קיימת, אך בגרסה מודרנית יותר. למשל, בארצות הברית ובקנדה וגם בכמה ממדינות אירופה, יש מקומות שבלב האדמה משתרעות שכבות נרחבות של מלח, העשויות להיות בעובי של עד שלוש מאות וחמישים מטרים. שכבות המלח הללו נוצרו בעקבות התייבשותם של אגמים או ימות. את המלח הכנוס באדמה מפיקים על ידי כריית פיר עמוק באדמה, עד מרבצי המלח, ולתוך הפיר מזרימים מים הממסים את סלעי המלח. לאחר שהמים ספחו את המלח, שואבים את המים ומאיידים אותם, עד שהמלח מתגבש בחזרה. המעניין, שבספרי הפוסקים הובאה השיטה הזאת, בניסוח כזה: "שואבים מים בדפוסים כמו שאופים בהם הכיכרות, ואחר כך מניחים אותם בתנור לכמה ימים עד שנתקשה ונעשה לנציב מלח, וטוחנים אותם". אגב, מסתבר שזה המלח שכתבו עליו הפוסקים "מבשלים המים", כדי להחשיבו כמלח מבושל, שאין איסור ליתנו בשבת אף בכלי ראשון, גם לדעת פוסקי בני אשכנז.

חשוב לדעת שכיום, המלח המופק בשיטה הזאת עובר זיקוק, כמעין מערך התפלת מי הים באוניות המלחמה, על ידי הכנסת המים למיכלי ואקום רותחים, המאיידים את כל המים, כדי שהמלח יוותר לבדו, ולכן יש הסכמה שהמלח המזוקק נחשב למלח מבושל המותר בבישול חוזר בשבת, אך, כמובן, יש עוד כמה דקויות ופרטי הלכה שיש לדון בהם קודם שנכריע, כמו למשל, האם חוששים שלאחר שנמס המלח בתוך התבשיל, יחשב הוא כדבר לח, שכן יש בו איסור בישול חוזר...

לשיטה זו יש בעיות כשרות משלה, בפרט, לאור העובדה שהליך הפקת המלח באופן הזה גורם למלח להתגבש, ונדרשת עזרה חיצונית של כל מיני חומרים מונעי התגיישות וכדומה, שכבר הזכרנו אותם בעבר. אלא שיש עוד נידון מעניין שהוזכר בפוסקים, המצריך מעט חשיבה מחודשת, האם מותר לגוי להפיק לנו את המלח הזה, ונסביר.

יש כלל הלכתי פשוט ומוכר, שכל מאכל שלא נאכל חי, וכל הכשרתו לאכילה היא רק על ידי הבישול, אסור לגוי בשום פנים ואופן לבשל אותו ולהכינו לאכילה, מגזרת חכמינו שאסרו את בישולי הגויים. אם אכן כך, כיצד ניתן לצרוך מלח בכל מקום שהוא ברחבי העולם, שבו מפיקים את המלח בשיטה הזאת, בעוד אנו יודעים בברור שכל הפקת המלח נעשית על ידי הגויים, וקודם שהפיקו את המלח לא היו המים ראויים לאכילה, ולא היה המלח בנמצא כלל, ואולי נחשב הדבר כבישולי גויים? נכון, שאולי את הקושיה הזאת אפשר לתרץ בקלות, שהמלח כן היה ראוי, רק שהוא היה מעורבב עם מים, ופעולת הבישול רק הוציאה את המונע והפרידה בין המלח למים, ולכן זה לא נחשב ככל פעולת בישול האסורה על ידי גוי. אולי...

אבל אם כך, כיצד נסביר מדוע אנחנו צורכים סוכר המופק מסלק הסוכר, הרי סלק הסוכר הוא פרי סלק לבן שאינו ראוי לאכילה ללא בישול, ורק על ידי הבישול אפשר להפיק ממנו את הסוכר, ואם כך צריכה הפקת הסוכר להיעשות רק על ידי יהודים, ובמציאות הרי אנחנו יודעים, שמי שמפיק את הסוכר ומבשל את הסלק, הנם רק גויים למהדרין.

המעניין, שבשונה מהפקת המלח, שם אנו אולי מחשיבים את המלח כעומד בפני עצמו בתוך המים, בסוכר נטו הפוסקים לומר, שזהו ממש כמבשל מי פירות, ואם כך מתעצמת השאלה מדוע אנו מתירים את השימוש בסוכר, בעוד כל הייצור נעשה בחו"ל.

(צילום: shutterstock)

האמת היא, שלשאלה זו יש כמה הסברים. בראשונה נזכיר את הסברו של מרן זצ"ל בהליכות עולם (ח"ז עמוד קל"א), שכיון "שעיקר בישול הסוכר נעשה על ידי קיטור, ובזה אין איסור בישולי גויים", והכוונה, שכל בישול הנעשה באמצעות עישון, לא גזרו בו חכמים. ונדגיש, כשאמרו עישון לא התכוונו רק לבישול בעשן, אלא כל בישול הנעשה על ידי הבל חם (אדים), הוא בהגדרת עישון, שאין איסור לגוי לבשלו, ומכיוון שכל הפקת הסוכר נעשית על ידי מערכות קיטור, שהוא בעצם ריכוז של אדים חמים, הבישול נחשב לעישון, ולכן אין בו בעייה של איסור בישול הגויים.

חשוב להדגיש, שאף שהדין דין אמת, ההנהגה בבד"ץ בית יוסף היא להחמיר, שגם בישול במערכות קיטור נחשב לבישול גוי האסור, כדי לצאת ידי דעות הפוסקים הסוברים, שמחמת שהאדים מחממים את מתכת הסיר, והבישול מתבצע מחמת המתכת החמה, זה גם נחשב כמבשל "בדרך בישול" שיש בזה חשש בישולי גויים.

אם כך, כיצד נעשה הסוכר למהדרין?

ואכן יש עוד הסבר, שגם לדעת מרן השולחן ערוך, המחמיר בכל דבר שבא לפרפרת ולקינוח סעודה שגם בו יש איסור בישולי גויים, ולא אומרים שהאיסור הוא רק במאכל הנאכל לעיקר הסעודה, בכל אופן דינו של הסוכר קל יותר, בגלל שהוא לא נחשב למאכל בפני עצמו, אלא רק כתבלין, שהרי אין דרך העולם לאוכלו בפני עצמו, ולכן אינו נחשב למאכל חשוב שגזרו עליו.

ולסיום - אם נרצה לפלפל, יש עוד כמה סברות, שלא תמיד נוקטים אותן להלכה, כמו הדעה האומרת שכל מאכל שנעשה בבית חרושת של גויים לצורך עסק אין בו איסור בישולי גויים. אולם טענה ניצחת העלה בפנינו ראש הבד"ץ הגאון הגדול רבי משה יוסף שליט"א, שכל דבר שהוא טפל ובטל במים, לא חוששים בו לבישול הגויים, ולכן התירו הפוסקים שתיית קפה שנעשה על ידי גוי, רק מחמת שאבקת הקפה המתבשלת במים בטלה לגמרי במים, אף שהיא נותנת את הגוון והטעם, וכך הדין גם בבירה. ואם כך, כיצד ניתן לאסור סוכר, הנעשה לצורך המתקת משקה בעוד הוא בטל במים?