דבר תורה לפרשת וישלח: מרבה נכסים – מרבה דאגה

יעקב אבינו נמלט מבית לבן ועושה דרכו לכיוון ארץ ישראל. אך עד שלא שקעה צרתו של לבן שעזבו בנס על פי צווי ה', זרחה לו צרתו של עשיו אחיו המתקרב לעברו עם צבא של ארבע מאות איש חמושים.

מבקש יעקב ליישר את ההדורים עם אחיו ולפייסו, ומה הוא שולח להודיע לו? על הרכוש הרב שצבר בשנים שבהן נעדר מן הארץ. הרי הוא רק מגביר את חמתו ורוגזו? וכי הוא בא להוסיף שמן על המדורה?

לדברי רש"י, ביקש בכך יעקב להרגיע את עשיו ולעקור מלבו את שארית השנאה, שהוא רוחש כלפיו על זכייתו בברכת יצחק אביהם. משום כך מודיעו יעקב באמצעות המלאכים: "ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה", והרי אבא ברכני: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ" (כז, כח) והרכוש הרב שצברתי בחוץ לארץ אינו "לא מן השמים ולא מן הארץ".

ויש מפרשים עוד על פי מה שאמרו חז"ל שכל מקום שכתוב "ויהי", אינו אלא לשון צער (עיין מגילה יו"ד ע"ב). וזהו ששלח יעקב לומר לעשיו: אע"פ שרכושי רב, בכל זאת "ויהי לי שור וחמור" וגו', השור והחמור גורמים לי צער, כיון שעל ידי ריבוי נכסי מתרבות דאגותי, וכמו ששנינו "מרבה נכסים מרבה דאגה" (אבות ב, ז). ועוד שבגלל ריבוי הנכסים, אני מקבל את העולם הבא בחיי.

* * *

רבנו הרשב"ץ בספרו "מגן אבות" על מסכת אבות (ב, ז) מבאר כי ריבוי הנכסים גורם לעשיר דאגה רבה, "כי בכל יום קול פחדים באזניו שמא יגזלוהו בית המלך, או יבואו עליו לסטים ויהרגוהו, וגם בלילה לא שכב לבו. והיה אומר אחד מן החסידים: 'המקום יצילני מפיזור הנפש'. אמרו לו 'מהו פיזור הנפש?'. אמר להם שיהיה לי ממון בראש כל הר ובכל קריה, והוא שאמר הכתוב "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" (קהלת ה, יא). וזה הפך מחשבתו, כי הוא חושב כי יכבדוהו לרוב עושרו וירבה בתענוגים, ואין לו אלא ריבוי דאגות".

בהקשר לכך, מספר הגאון רבי דוד הנגיד זצ"ל (נכד הרמב"ם) בספרו "מדרש דוד" את המעשה הבא:

מעשה באיש עני, שהיה מרויח מעט כדי מחייתו, אולם היה תמיד שמח במה שנתן לו הבורא יתברך, מעט או הרבה. בכל לילה אחרי שהיה אוכל עם רעייתו ובניו, היו מודים לה' על כל טובו וחסדו עמהם. ולא סתם מודים, אלא שרים ומנגנים לכבודו יתברך. האחד היה מפליא לנגן בכינור, השני מזמר, ובעל הבית עצמו היה מכה בתוף. כך מדי ערב, משוררים היו במשך שעה-שעתיים בגילה ורנה, ורק לאחר מכן פונים לעלות על יצועם שבעי נחת וטובי-לב.

נוהג מעניין היה למלך באותה מדינה. מפעם לפעם היה לובש בגדי אזרח פשוטים ויורד אל העם בלי להזדהות. מסתובב היה ברחבי מדינתו ותוהה מקרוב על חיי נתיניו. באחד מהלילות עבר על פתח ביתם של העניים המזמרים ונמשך אחר קול ניגוניהם העליזים. התפלא המלך על שמחתם הטבעית, והמשיך לבוא גם בלילות הבאים כדי להאזין בעונג לקול נגינתם הערבה.

יום אחד, שלח המלך לקרוא לאותו עני שיבוא לפניו. האיש לא הבין מה לו, אזרח פשוט ודל, להיות קרוא לפני המלך, האם המלך חפץ ביקרו או שמא הביאו דבתו רעה לפניו. ברגשות מעורבים, הגיע לפני המלך וקד קידה.

"כמה ממון יש תחת ידך?" ביקש המלך לברר. "אדוני המלך", השפיל העני את העיניו, "איש עני ודל אני. את אשר ארויח בכל יום, אני מוציא לכלכלת אנשי ביתי. שמח אני בחלקי שנתן לי הבורא יתברך, ואפילו הוא מעט".

מצאו הדברים חן בעיני המלך, ויאמר בלבו: "אם בעָנְיים הם שמחים כל כך ומודים לה', הרי שאם הם יעשירו ישמחו ויודו לה' על אחת כמה וכמה".

תיכף ציוה המלך שיעטרו את העני בזהובים. שמח העני, לקח את הזהובים לביתו והניחם בקופסה. אך דבר-מה העיב על שמחתו - הקופסה לא התמלאה עד פיה, והיתה חסרה מעט. "כמה נפלא ומושלם היה אם התיבה היתה מלאה עד תומה" אמר העני לאשתו. חככו בדעתם והחליטו יחד כי מעתה יעבדו שניהם עבודה נוספת, עד שיזכו למלא את הקופסה, ואז יהיו עשירים עד סוף ימיהם.

ואכן, מאותו יום עבדו שעות נוספות, וכל מה שהרויחו היו מניחים בקופסה, ועם כל זה לא נתמלאה. והיו האיש ואשתו בדאגה ובצער, ולאט לאט ביטלו הנגונים והשמחות שהיו מנגנים בכל לילה.

אחר זמן מה, עבר המלך סמוך לביתם, וציפה לשמוע קול נגינה ושירה, אולם להפתעתו מצא בית קודר. סבר שמא מקרה חד פעמי הוא זה, אך גם בערב הבא ולאחריו מצא את הבית שרוי באפלולית וחשכה כשאנשיו יושבים בצער.

קרא המלך לאיש והביע פליאתו בפניו: "ציפיתי שלאחר שהעשרתיך, תגדל ותרבה שמחתך, אולם בעוברי סמוך לביתך קידמה את פניי דממה נוגה...". נד האיש בראשו ואמר בשקט: "אהה אדוני המלך, דוקא בעת דלותי, הייתי שמח, כי לא חשתי בחסרון, טוב היה לי במה שיש לי, ואילו עתה בסוף היום חש אני כי אפילו חצי תאוותי אינה בידי...".

שמע כך המלך, נטל ממנו את זהוביו, וחזר העני למנהגו הראשון, לשמחה וששון.