אם המלכות: "50 פעמים הצגתי על הרבנית חנה, ועדיין אני מתרגשת בכל פעם מחדש"

"מישהו יכול לתרגם לי את המכתב הזה? זהו מכתב שבני כתב לי", קולה המתחנן של השחקנית החרדית יהודית לזרוביץ, המגלמת את דמותה של הרבנית חנה שניאורסון – אמו של הרבי מחב"ד, נישא בחלל האולם. היא נראית כה מותשת, דאוגה וחסרת אונים. "אני כל כך מתגעגעת לבן שלי", ממשיך קולה לנסר את הדממה, "מישהו יכול לתרגם לי את מה שכתוב כאן?"

רק לבסוף, כשהיא מבינה שאין לה ברירה, היא אוזרת כוחות וכותבת מכתב לבנה: "לכבוד בננו היקר, הבנו שחיפשת אותנו בכל העולם, ולכן כתבת את המכתב באנגלית. אנו נמצאים בקזחסטן, אבא לא מרגיש טוב. אנא, כתוב לנו. אוהבת, אמא".

אם תרצו, תוכלו להבין כבר מהמשפטים הקצרים הללו כיצד נראתה דמותה רבת ההוד של הרבנית חנה, אשר ההצגה כולה עוסקת בסיפור חייה המופלא. המעניין הוא שהשחקנית יהודית לזרוביץ, אשר מעלה את הצגת היחיד על הבמה, כלל אינה משויכת לזרם של חסידות חב"ד, אך היא בחרה להעלות את ההצגה מכיוון שהיא ראתה בה סמל לגבורה נשית ולמסרים נעלים, שחשוב כל כך שימשיכו להדהד.

אישה אחת מול רוסיה הגדולה

"הכל התחיל לפני מספר שנים", מספרת לנו יהודית. "מנהלת המעון של הבן שלי ניגשה אליי והמליצה לי להכין הצגה על הרבנית חנה. אודה על האמת - עד אותו יום כמעט לא שמעתי על הרבנית, אבל אחרי שהמנהלת סיפרה לי עליה זה התחיל לעניין אותי. חזרתי הביתה, פתחתי את האינטרנט וחיפשתי חומרים. גיליתי שיש לרבנית חנה פרקי יומן שהיא כתבה והם פורסמו באמצעים שונים. מצאתי באופן נגיש 39 פרקים, הדפסתי את כולם וממש צללתי פנימה, אל תוך הקריאה. בתחילה קצת התקוממתי, כי האישה הזו בעצם לקחה על עצמה אחריות בלתי נתפסת ונלחמה מול כל רוסיה הגדולה, אבל לאט-לאט התחלתי להעריץ אותה. קראתי על איך שהיא התלוותה לבעלה – הרב לוי יצחק שניאורסון זצ"ל שנשלח לכלא באשמת לימוד תורה ויהדות, ועל איך שהיא ניצבה מול כל הפחדים והאיומים. לאט-לאט התחלתי להבין איזו אישה גדולה היא הייתה. שאלתי את עצמי שוב ושוב – איך היא חיה ככה? הרי זה בלתי נתפס".

ויהודית ממשיכה ומספרת: "האתגר של הרבנית התחיל עוד כשהיא ובעלה היו ברוסיה, ובעלה כיהן כרב העיר. היו גזירות של השלטון נגד לימוד תורה, והיא עמדה לימין בעלה כל העת ועודדה אותו שלא לחדול מהלימוד ומהרבנות. כשקראתי את הדברים ממש ראיתי את הרבנית בין השורות, וזה התקשר אצלי באופן ישיר לחג החנוכה. כי כמו שבחנוכה יש את הגבורה הנשית ואת מסירות הנפש לתורה, כך גם היה בסיפור חייה של הרבנית. יש אפילו קטע שאני מעלה בהצגה בו רואים שהשלטונות מבקשים מכל היהודים שגרים ברוסיה לכתוב שהם לא מאמינים בבורא ושאין להם אמונה, בדיוק כמו בסיפור של היוונים".

(צילום: נעמי רטבי)

בהמשך, כפי שמציינת יהודית, הרב לוי יצחק שניאורסון – בעלה של הרבנית חנה, הוגלה לשבי באזור נידח, ואשתו הנאמנה הלכה אחריו, כדי לדאוג לו בתנאים שאינם תנאים. היא הייתה מפיקה עבורו דיו מעשבים, כדי שיוכל לכתוב את חידושי התורה, ולכבוד חגי ישראל היא הייתה עולה על הר מושלג, כדי להצליח להשיג עבורו עוף כשר. כל דבר היא עשתה בחירוף נפש אמתי.

ויהודית גם מוסיפה: "הדבר המדהים ביותר בעיניי הוא שבתוך כל התיאורים שמופיעים ביומן הרבנית לא מספרת על עצמה כלום: לא ממה היא דואגת, לא מה היא רוצה, לא איזה טובות היא תקבל, ואפילו לא על חלקה לעולם הבא. כלום. הכל מגיע מתוך מקום של מה שצריך לעשות עושים, ולא שואלים שאלות. והיא באמת עושה כל מה שנכון לפי דעתה, באומץ לב ובגבורה".

חתונה בלי חתן וכלה

אחד הקטעים הסוחפים ביותר בהצגה מגיע כאשר עוברת הרבנית לספר על חתונת בנם הבכור. חתונתו של הבן, הלא הוא רבי מנחם מענדל - הרבי מליובאוויטש, נערכה בוורשה שבפולין בשנת תרפ"ט, אך ההורים לא יכלו להשתתף בה: מסך הברזל היה סגור, אין יוצא ואין בא. ובכל זאת, למרות הסכנה שהייתה כרוכה בהתכנסות בעלת אופי דתי באותה תקופה, ערכו בביתם הרב והרבנית מסיבה חגיגית ביום החתונה ונטלו בה חלק מאות מנכבדי העיר.

"הקטע של החתונה הוא קטע מאוד שמח, כל האולם צוהל, רוקד ושר", מתארת יהודית, "ואישית, אני חושבת שזה יכול ללמד אותנו כל כך הרבה לחיים. כי אין ספק שאלו היו רגעים קשים ממש, כשההורים ידעו שבנם מתחתן והם לא שותפים בשמחה, אבל דווקא בתוך הקושי הזה, הצליחה הרבנית חנה להישאר אופטימית ולמצוא אור".

ולאחר שעה שלמה בה ממחיזה יהודית את דמותה של הרבנית, מסתיימת ההצגה במעט עצב: בעלה של הרבנית, הרב לוי יצחק שניאורסון לא מחזיק מעמד בתנאי הגלות האיומים, הוא חולה ונפטר, ואילו הרבנית מצליחה בדרך לא דרך להיחלץ משם ולהגיע לפריז. מפריז אוסף אותה בנה הרבי והיא חיה אתו במשך שבע עשרה שנים נוספות.

את ההצגה בוחרת יהודית לסיים דווקא במכתב. "אני, כשחקנית, כותבת מכתב לרבנית חנה ומספרת לה על התחושות המדהימות שיש לי כלפיה, ועד כמה אני כאישה מעריצה אותה. את המכתב אני כותבת לה כשאני יושבת ברכבת. אני אומרת לנשים שבקהל: 'נכון שבמשך כל ההצגה כבר נמאס לכן לראות אותי יוצאת ונכנסת לרכבת?' וכולן מהנהנות בהקלה, כי באמת כבר נמאס, ואז אני מסבירה: 'זה בדיוק המסר שרציתי להעביר לכן, שתבינו כמה אי נוחות הייתה לרבנית בכל הטלטלות הללו. אבל אם תסתכלו טוב על אותיות המילה 'רכבת' - תגלו שאם נחליף את מקומן נקבל את המילה 'בכתר'. כל אחת מאתנו עולה על הרכבת שלה מידי בוקר ועושה את אותם דברים שוב ושוב. אנחנו קמות בבוקר, מפזרות את הילדים, הולכות לעבודה, ושוב חוזרות הביתה, מטפלות, מנקות ומבשלות, וחוזר חלילה. אבל דווקא החזרה השגרתית על כל הדברים הללו היא הכתר שלנו, וזה מה שהקב"ה מעריך יותר מכל".

ומה את יכולה לספר על תגובות הקהל?

"התגובות שאני מקבלת מאוד מרגשות ומפתיעות, ומתברר שכל אחת לוקחת את הדברים למקום אחר. הייתה מישהי שסיפרה לי: 'כבר חודשים שלא פתחתי סידור ולא התפללתי, אבל בעקבות ההצגה הזו מצאתי את עצמי מתפללת'. אישה אחרת סיפרה שיש לה ילד מיוחד, ובזכות ההצגה היא קיבלה כוחות חדשים לטפל בו, ויש אינספור נשים שציינו באוזניי שהן החליטו להשקיע יותר בזוגיות, כי ההצגה פשוט עודדה אותן לכך. זה מצמרר אותי בכל פעם מחדש, כי בהצגה אני לא מטיפה ולא אומרת שום מסר, אלא רק מביאה את סיפור חייה של הרבנית, אבל הוא כנראה כל כך חזק עד שמצליח לשבור מחיצות ולחדור ללבבות".

ואיך את באופן אישי מרגישה עם זה?

"האמת? הצגתי כבר 50 פעמים את ההצגה הזו, ואני עדיין מתרגשת בכל פעם מחדש. אני מרגישה קשר ישיר לרבנית, ומאוד גאה להעביר את המורשת שלה".

ההצגה הקרובה של 'אם המלכות' תעלה  במסגרת  פסטיבל מואר שיתקיים בבית מזיא לתיאטרון, רחוב מסילת ישרים 18 ירושלים. ההצגה תעלה ביום שני 26/12 בשעה: 20:00