בריאות ותזונה
מנכ"לית אינטל מספרת בגילוי לב על התמודדותה עם מחלת הסוכרת
מקסין פסברג, מנכ"לית אינטל, זוקפת את ההתמודדות הטובה שלה עם מחלת הסוכרת לזכותם של הוריה. "אני משוכנעת שיכולתו של ילד להתמודד עם דבר כזה נובעת רק מהיחס שמאמצים ההורים כלפי המחלה, והמסר שהם מעבירים לו לגביה", היא אומרת
- נעמה גרין
- פורסם כ' סיון התשע"ח |עודכן
מנכ"לית אינטל, מקסין פסברג (צילום: פלאש 90)
בראיון גלוי לב שהעניקה ל'ידיעות אחרונות', מספרת מקסין פסברג (63), מנכ"לית חברת אינטל ישראל היוצאת וסגנית נשיא אינטל העולמית, על התמודדותה עם מחלת הסוכרת.
"מחלת הסוכרת מלווה אותי 52 שנה, מאז שהייתי בת 11", היא משחזרת את הרגע בו התבשרה שהיא חולה בסוכרת נעורים. "כשהרופא אמר לי שאני חולה בסוכרת נעורים, לא ידעתי מה זה, אבל שאלתי מיד איך מטפלים בזה", היא נזכרת. "כשהוא אמר 'בזריקות', הסתכלתי עליו באימה ושאלתי אם יותר מזריקה אחת".
"תשובתו החיובית גרמה לי לפרוץ בבכי שנמשך לאורך יומיים, שבהם הייתי מאושפזת במחלקת הילדים. הרופא נתן לי את הזמן הזה ואז אחז בידי, הוביל אותי בין חדרי המחלקה, הראה לי את הילדים שבאמת חולים, היו שם גם חולי סרטן בין השאר, ואז החזיר אותי לחדר האשפוז שלי ואמר: 'עכשיו תחשבי אם באמת יש לך סיבה לבכות'. בזה נגמר הבכי שלי. הבנתי", היא מתארת.
לדבריה, צריך ללמד את הילדים החולים בסוכרת לנהל את המחלה, ולא לתת לעובדה שהם חולים לנהל את כל סדר יומם. "ילדים שמקבלים את הבשורה הזאת צריכים להאמין שעולמם לא חרב. סוכרת נעורים יכולה להיות חלק אינטגרלי מהחיים בלי להפוך למרכז שלהם", היא אומרת.
פסברג היום בת 63, אם לשניים וסבתא לשניים, מספרת על שנות ילדותה בצל המחלה: "הייתי צריכה להרתיח מזרקי זכוכית עם מחטי ברזל ענקיות, לצאת לטיולים עם סירים להרתחה, ולא הייתה דרך לבדוק את רמת הסוכר בדם בזמן אמת", היא נזכרת. "לא היו אז פטנטים כמו המשאבות שיש היום וערכת הבדיקה הצמודה אליי, וזה הבדל של שמיים וארץ, אבל העובדה שאיש סביבי לא איפשר לי לשים את המחלה במרכז חיי גרמה לזה שלא נשאבתי פנימה, זה לא הפך לדבר טראומטי. הגישה של הרופא, ובעקבותיו של הוריי, הייתה שיש מחלה, היא כרונית, חיים איתה, אבל שמים אותה בצד וממשיכים הלאה. מבחינתי, זו המתנה שקיבלתי וזה מה שאני מנסה לתת לאחרים שמתמודדים עם הבשורה הזאת".
סוכרת הנעורים, הנקראת גם סוכרת סוג 1, מתפרצת כשהמערכת החיסונית של הגוף תוקפת, מסיבה שטרם פוענחה, את תאי הבטא בלבלב, האחראים על ייצור ההורמון אינסולין. בלעדיו, הסוכר אינו נספג בתאים אלא נשאר בזרם הדם ללא ויסות, מה שמשאיר את הגוף ללא אנרגיה זמינה מצד אחד ובסכנת חיים בשל עודף הסוכר בדם מצד אחר. לכן, על החולה להיעזר בהזרקת אינסולין סינתטי כמה פעמים ביום, והם נדרשים לבדוק את רמת הסוכר בדמם לעיתים קרובות ומחויבים להקפיד על תזונה מאוזנת.
אחד הקשיים שעימם מתמודדים החולים הוא הניסיון להימנע ממצבים מסכני חיים של היפוגליקמיה (מחסור סוכר בדם) והיפרגליקמיה (עודף סוכר בדם).
"הפחדים אנושיים, ונדרש המון אומץ כדי לא לאפשר להם לנהל אותנו"
בסדר היום הצפוף של מנכלי"ת אינטל בישראל, המשימה הזו דורשת לא מעט יצירתיות. "השמירה על איזון רמת הסוכר מורכבת, אני למשל מזריקה אינסולין ארוך-טווח פעמיים ביום, בבוקר ובערב, ובין לבין מזריקה תגבור אחרי כל ארוחה", היא מספרת על צורת התמודדותה עם המחלה.
"כשאני טסה, וזה קורה לעיתים תכופות בגלל עבודתי, זה עלול לבלבל את ההזרקות", היא מספרת. "קורה גם שאני עסוקה בענייני העבודה במשך היום ושוכחת להזריק כשאני בחו"ל. לכן, עם כל המחשוב והקדמה אני מקפידה להכין לעצמי פתקי תזכורת להזרקות שאני מניחה ליד המיטה. זה עובד".
פסברג אינה אוכלת ענבים, תפוזים וקלמנטינות, בשל תכולת הסוכר הגבוהה שלהם ("תפוז מבחינתי הוא תרופה בשעת משבר, כשאני בהיפו וצריכה סוכר זמין"), ומעולם לא שתתה קולה. "אני משתדלת לאכול לחם מלא, שגורם לי לתחושה טובה יותר מלחם רגיל. אני גם נמנעת מאורז לבן, ומרנג לא אכלתי מימיי, כי זה נשמע לי יותר גרוע מהעמסת סוכר".
ההמלצה שלה להורים לילדים סוכרתיים היא חד משמעית: "הקונספט הוא שאין שחור ולבן", היא אומרת. "כשילד הולך למסיבת יום הולדת כיתתית טבעי שהוא ירצה עוגה, וצריך לאפשר לו את זה ולדאוג שיזריק עוד קצת אינסולין. ברגע שזה אסור, זה יהפוך לאובססיה, וכמה טבעי שילדים לא רוצים להרגיש חריגים. כמובן, צריך להסביר שאי אפשר גם עוגה וגם סוכריות וקולה, ואפשר לקיים שיחה קטנה מראש שבה הילד יבחר מה מהדברים הכי בא לו לאכול במסיבה, עם המגבלות, אבל בשום אופן לא לומר לו 'לא' על הכל".
את הראיון היא מסיימת בהדגשת כוחם של ההורים להעניק לילדיהם אמצעי התמודדות טובים עם המחלה: "את ההסתגלות וההתמודדות הטובות שלי עם המחלה אני זוקפת לזכות הבית, להורים שלי ולטיפול הראשוני שנתנו לי הרופאים", מסבירה פסברג. "הפחדים אנושיים, ונדרש המון אומץ כדי לא לאפשר להם לנהל אותנו, אבל זה חשוב כל כך. לי נתנו בזמנו את ההרגשה שאני אחראית לניהול מצבי, והרגשתי שזה נתן לי מידה מסוימת של שליטה, במצב שאחד המאפיינים הקשים שלו הוא חוויית אובדן השליטה". אני משוכנעת שיכולתו של ילד להתמודד עם דבר כזה נובעת רק מהיחס שמאמצים ההורים כלפי המחלה והמסר שהם מעבירים לו לגביה", היא מסכמת עת עיקרי משנתה להורים לילדים המתמודדים עם המחלה המתוקה.