פרשת וישב
הכירו את אחת השיטות הוותיקות של היצר הרע
מחדש רבנו חיים בן עטר זצ"ל כי עצם ההתעסקות במחשבת העבירה, גורמת לאדם להימשך אחריה. אז האם כדאי או לא להיכנס לדיונים עם היצר?
- הרב עובדיה חן
- פורסם כ"ב כסלו התשע"ז
אחד מטכסיסיו של היצר, הוא לגרור את האדם לוויכוח אם לבצע את הדבר או לא. ברגע שהאדם נגרר אתו למשא ומתן, יש לו עליונות מכרעת על האדם. ברשותו עומד נשק התאוה, אשר בשעת ויכוח מסמא את עיני האדם מלהשיב ליצר על טענותיו (וכמו שאמרו במסכת נדרים ל"ב ע"ב "דבשעת יצר הרע, לית דמדכר ליה ליצר טוב").
לכן הנושא ונותן עם יצרו, מכניס עצמו לסכנה עצומה. עצם הדיון, מעניק מעמד וחשיבות ליצר, כאילו הוא מאן דאמר, ויש על מה לדון.
על האדם איפוא בשעת נסיון להחליט מיד שאינו שומע ליצר ולא נכנס עמו לדין ודברים כלל וכלל.
פעמים שנגרר האדם לוויכוח עם היצר, מתוך מחשבה: "מה-בכך, אשיב ליצרי בדברים נכוחים בהגיון ובסברא, ואסתום טענותיו". אולם חלילה לעשות כן, כי לא בהגיון ובחכמה תלוי הדבר, אלא באומץ ובגבורה אמיתית, להתגבר על הרצון ועל התאוות.
ויותר מכך, מחדש רבנו חיים בן עטר זצ"ל כי עצם ההתעסקות במחשבת העבירה, גורמת לאדם להימשך אחריה. בספרו הקדוש "אור החיים" (ויקרא יח, ב), כתב לפרש הפסוק "בני אם יפתוך חטאים אל תאבה" (משלי א, י), בזה"ל: "לא תכנס עם פתוייך בטוען ונטען, כי אריכות הרגשת החושב, אפילו לבחינת השולל, תפעיל הגברת החפץ ותהפך הרצון אליה, ומצות ה' ברה, באה על הדבר בבחינת דיבור ואמירה, דיבור, לומר גזירת מלך היא דבר מלך שלטון" וכו'. ע"ש.
* * *
זה למעשה היה סוד הצלחתו של יוסף בנסיון הגדול של אשת פוטיפר. כאשר מסופר בתורה על נסיונה לפתותו, מתרוממת מלה אחת כחומה בצורה"וימאן!!!". מלה זו מוטעמת בטעם שלשלת, ומיד לאחריה ניצב טעם פסק. לומד מכך מרן הראש"ל הגאון רבי שלמה משה עמאר שליט"א בספרו "ברכת אליהו", שידע יוסף כי בעת שהיצר תוקף את האדם בחזקה ובפתע פתאום, אין לשאת ולתת עמו בשום אופן, ולכן מיאן במיאון אדיר וחזק (טעם שלשלת). וגם מיאונו היה פסוק (טעם פסק) חתוך וסתום בעצמה רבה ובאופן חד משמעי, באין אומר ואין דברים, ללא שום פתח וסדק לפשרה כל שהיא, ומבלי להיכנס לשום משא ומתן והסברים. ורק לאחר המיאון החזק הזה, נתן לאשת אדוניו דברי הסבר קצרים הקרובים להגיונה כדי לשבר את אוזנה שתניח לו מכפייתה.
גם בחטא עץ הדעת פעל היצר בדרך זו. חוה שמעה את ציווי ה' מאדם הראשון, ובודאי שציווי ה' היה ברור לה. ידע הנחש שבדרך תאוה לא יוכל לפעול אצלה, ולכן גררה למשא ומתן כמבואר בפסוקים, וכשהחלה לדון עמו על הנושא, הצליח בפלפולו לזרוע בלבה ספק בציווי ה', וכך הכשילה.
ועל פי זה מפרשים בדרך הלצה מה שכתוב "רבות מחשבות בלב איש – ועצת ה' היא תקום" (משלי יט, כא) - כאשר אדם בא לקום ולהשכים לתפלה, היצר מערים רבות מחשבות בלבו למה הוא יכול להישאר לישון, אבל "עצת ה' היא – תקום!" – תקום - בלי להיכנס למחשבות.