אני רוצה להיות אני!

אני בת 36, אם ל- 5 ילדים בגילאי 4-15. עבדתי בהוראה עד לידת בתי השנייה, ואז החלטתי לעזוב את העבודה ולהקדיש את עצמי לבית.

השקעתי בניקיון, בבישול ובתפירה, וכמעט שלא היה לי צורך לצאת מהבית. הסתפקתי בשמחה משפחתית מידי פעם. לאחרונה, מאז הלידה האחרונה, אני חשה מדוכדכת ולא טוב לי. עבודות הבית אינן מספקות אותי וגם סדר היום שלי לא מלא כשהיה. למזלי יש לי שתי בנות גדולות והן ממלאות חלק מהתפקידים שהיו מוטלים עלי.

בחודשים האחרונים אני מרגישה ממש מועקה כשאני נשארת בבית. בנוסף, גם קשה לי לצאת לסידורים ולקניות כי יש לי סחרחורות קשות, כך שאני מעדיפה להיות בבית. כאשר שעות אחה"צ עוברות מבלי שאצטרך לעשות משהו מיוחד, אני חוזרת לשכב.

ברצוני לציין שהפסקתי את עבודתי מחוץ לבית מפני שזה היה רצונו של בעלי. לפי השקפתו לאשה יש מספיק תפקידים בבית, ועליה להיות פנויה על מנת שתוכל למלאם כפי שצריך. יחד עם זאת, כשהוא רואה כמה לא טוב לי, הוא אומר שכבר היה יותר טוב לו עבדתי מחוץ לבית.

בעבר היה לי צורך לעבוד ולהתפתח, התעניינתי בשטחים רבים והיתה לי סקרנות טבעית לדעת דברים. היום נראה, שבגלל מצבי הנפשי והפיזי, איבדתי עניין בכל ואני עסוקה רק בעצמי, בהרגשותיי ובמצב רוחי. אני ממש לא מכירה את עצמי, אני כאילו לא אני.איני מרגישה שאני מסוגלת לצאת היום לעבודה, משום שאפילו ביציאה קצרה מהבית תוקפת אותי סחרחורת איומה. אגב, עברתי בדיקות מקיפות ולא מצאו אצלי כל ממצא שיסביר את הסחרחורת. הרופא אמר שזה כנראה ממתח.

אני רוצה לצאת מהמצב האיום הזה, אך איני יודעת כיצד. אנא עזרי לי לחזור להיות אני.

בתודה, לאה.

לאה יקרה,

את עצמך נתת את ההגדרה הנכונה לבעייתך: "אני ממש לא אני", והפתרון לקושי שלך הוא לחזור להיות את – לאה שמתעניינת, מסתקרנת ועוסקת במספר תחומים. את צמצמת את עצמך יותר ויותר, וכפי הנראה נפשך מרגישה כלואה בתוך מסגרת של חיים שאינם מספקים.

אנסה להרחיב קצת את דברי.

כבני אדם יש לנו צרכים שונים: צרכים גופניים – לשאוף אוויר, לאכול, לשתות ולישון. צרכים חברתיים – לחוש שייכות למשפחה, לקבוצה, לחברה מסוימת ולקשור קשרים חברתיים. צרכים רוחניים – לחוש סיפוק מקיום המצוות, שלמות ממילוי הייעוד שלנו כבני אדם, התעלות רוחנית ותחושה של מימוש עצמי מכך שאנו עושים משהו מועיל ובעל ערך עם עצמנו ועם חיינו.

ד"ר סרוק מביא בספרו "האדם ומלואו" את תיאוריית הגשטלט על הצרכים. כך הוא מסביר: "התנהגות האדם מורכבת מעלייה של צרכים על פני השטח ופירוקם. סיפוק הצורך מביא לפירוקו ולעליית הצורך הבא".

הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו הם הצרכים הגופניים. כאשר אדם חש רעב, יש לו צורך לאכול. כאשר הצורך עולה האדם מנסה למלא אותו – הוא מחפש לו מזון, מבשל ואוכל, עד שיחוש שובע. כאשר יחוש שובע תהיה לו תחושה שצורכו זה הגיע לסיפוק. כאשר אני מתייחסת לסיפוק צורך איני מתכוונת לסיפוק כמותי, לאכול בלי הגבלה, אלא לאכול לפי צורכי הגוף, אוכל בריא וטוב לגוף, על מנת שנוכל להתקיים ושגופנו יוכל למלא את ייעודו. אגב, מי שאוכל באופן כפייתי, אינו מרגיש סיפוק של הצורך הפיסי הזה, משום שהוא לא אוכל על מנת לשבוע.

לאחר שחשנו שובע וצורך האכילה הגיע על סיפוקו, עולה הצורך הבא: אנו חשים עייפות וזקוקים למנוחה. אנו מעוניינים לספק את הצורך הזה והולכים לנוח את מנוחת הצהריים. אם הצלחנו לנוח היטב, נחוש רעננים ושהצורך במנוחה סופק. לאחר מנוחת הצהריים עולה הצורך הבא: אנו חשים שעמום ומעוניינים לצאת מהבית לביקור חברתי, או לעשות איזושהי פעילות בבית. כעת, שימי לב – אם לא סופק הצורך הקודם (מנוחת צהריים), לא יוכל לעלות הצורך הבא, ולא נהיה משוחררים להתפנות לצרכים נוספים. נחוש שאין לנו כוח ואנרגיה לעשות דברים שהיינו רוצים לעשות, משום שאנו עדיין "תקועים" בצורך שלא בא על סיפוקו: לא נחנו כראוי.

מנגנון זה נכון גם בתחום הנפש: סיפוק מלא יביא להיעלמו של הצורך, ותהיה זרימה חופשית של אנרגיה, בלי הפרעה של צרכים לא מסופקים. כאשר עומדים על הפרק צרכים שלא באו על סיפוקם, לא נחוש שיש לנו כוחות לספק צרכים נוספים. כאשר לא מביאים צרכים מסוימים לידי סיפוק באופן קבוע, הם לא ייעלמו כלא היו, אלא ירחשו מתחת לפני הקרקע, יפרצו החוצה באופן לא צפוי, ויקבלו אופי של מחלה או הפרעה רגשית.

לאה יקרה, את דיברת על התעניינות בשטחים שונים שנעלמה. את חושבת שהיא נעלמה, אך, למעשה, היא רוחשת מתחת לפני השטח. אינך מודעת לרצונות ולצרכים הללו שבך, אך הם קיימים. חייך נראים דלים ואפורים, משום שאינך מממשת את עצמך, כפי שהיטבת לומר "אני כאילו לא אני".

איני רוצה שיבינו אותי לא נכון. איני מתכוונת שכל אשה חייבת לצאת מהבית, לעבוד ולהתעניין בשטחים שונים, בהחלט לא. כאשר אשה מרגישה שחיי הבית מספקים אותה, היא לא צריכה יותר מזה. המדד לכך הוא מצב הרוח שלה והתפקוד שלה. אם שני אלה מניחים את הדעת, הדבר אומר שהצרכים שלה מסופקים בתוך תחומי הבית. כאשר מצב הרוח ירוד, כפי שאצלך, והתפקוד גרוע, כפי שאת מציינת, "ימים שלמים איני עושה כלום", הדבר מצביע על כך שיש צרכים שלא באו לידי סיפוק. אין מה לעשות, הצרכים שלנו דורשים את סיפוקם! כמובן, בדרך מתאימה, ומתוך בחירה של פשרות המתאימות לנו, לבני הבית ולחוג אליו אנו משתייכים.

על מנת לספק את הצרכים שלנו עלינו לזהותם. הזיהוי הוא לעיתים לא פשוט, כמו אצלך. לעיתים נראה לנו שאנו רוצים להסתגר ולהתנתק, אך למעשה, בתוך תוכנו אנו דווקא רוצים להיפתח, להתקשר, לגדול ולצמוח.

אם נחזור אל סיפוק האכילה, הרי לעיתים נדמה לנו שאנו רוצים משהו מתוק ובעצם אנו חושקים במלוח או חמוץ. לעיתים הצורך באכילה מכסה על צרכים רגשיים: שעמום, בדידות, מתח ותחושת ריקנות. כך גם בצרכים ברמות האחרות. לפעמים הצרכים הפנימיים שלנו מכוסים על ידי שכבות של "הגנה" והדחקה. "שכחתי שבכלל חלמתי פעם להיות...", "אני בכלל לא יכולה להרשות לעצמי להיזכר בחלומות האמיתיים שלי". לפיכך, הדבר דורש התמודדות, לקיחת אחריות, ומאמץ לזהות את הצורך החסר ולמלא אותו. אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם רצונו של בן הזוג, יש לדבר איתו על כך, ללבן את הנושא, ומתוך הבנה של הצרכים שלו ושלך – לנסות להגיע לפתרון שיהיה טוב לשניכם.

כאשר זה לא קורה, וצד אחד מרים ידיים מבלי להתחשב בצרכים שלו עצמו, אף אם הדבר נעשה מתוך הסכמה, מתעוררות בעיות. כך "נולדות" תחושות קשות הבאות לידי ביטוי בסחרחורות, כאבי ראש, מצבי רוח משתנים וחרדות. למעשה, האופן בו עובד המנגנון, הוא חסד גדול מאת הבורא, משום שתחושות שליליות אלו מגינות עלייך לבל תשכחי לספק את צרכייך ולממש את רצונותייך האמיתיים. הם עומדים וממתינים ימים רבים, עד שתשימי לב אליהם ותמלאי אותם. תארי לך מה היה קורה לו היה המצב בלתי הפיך, וצורך שלא הגיע לידי מימוש היה גורם נזק בלתי הפיך... כך יצר הבורא מנגנון סלחני, בו בזמן שאינך ממלאה את הצורך, אם משום שאינך מודעת אליו, או אם משום שההתמודדות איתו מדי קשה בעבורך, הוא עומד בסבלנות ושולח איתותים עד שתתייחסי אליו.

בתא המשפחתי ישנם אנשים שונים עם צרכים שונים ולא ייתכן שכולם יבואו לידי סיפוק מלא בזמן אחד. לכל אחד תכונות אופי, נטיות, הרגלי חיים, רצונות ומשאלות שונים. על כן, התא המשפחתי משמש כור היתוך אמיתי, בו יש ללמוד לחיות ביחד, כאשר הצרכים של כולם מסופקים במידה המירבית האפשרית, באופן שהמחיר שכל אחד מבני הבית משלם הוא נמוך ככל האפשר.

את, לאה, שילמת מחיר יקר מדי. יתכן שברצונך למלא את רצון בעלך לא היית מודעת להשלכות שתגרמנה מבילוי רוב שעותייך בין כותלי הבית, אך, כאמור, עדיין לא מאוחר. ניתן לעשות פשרה: אולי לעבוד עבודה חלקית, שמחד תיתן לך הרגשה טובה של סיפוק, ומאידך תשאיר אותך פנויה לבית באופן שישביע את רצון בעלך, שהרי הוא עצמו אמר "היה טוב יותר אילו היית יוצאת לעבוד", כאשר נוכח שמילוי רצונו גרם לך דכדוך.

לפעמים, פיתוח קשרים חברתיים עשוי למלא חלל בנפש, ופעילות התנדבותית בארגון חסד יכולה לענות על הצורך במימוש עצמי. כאשר הצרכים שלנו אינם מוגשמים, יש לזהותם, ולפעמים, כאשר הדבר קשה או מסובך, יש צורך בעזרה מקצועית.

הצרכים שלנו משתנים בשלבי חיים שונים. מה שהתאים כשהילדים היו קטנים אינו מתאים עכשיו. הילדים גדלו, הבית תובע ממך פחות וזה משאיר אותך עם תחושה של חלל מסויים בחיים. החלל הזה זועק למילוי, וזה בריא שהוא זועק לכך. התופעה הזו מוכרת עוד יותר בזמן "עזיבת הקן", כשהילדים נישאים ועוזבים לחלוטין את הבית.

המערכת המשפחתית צריכה לבדוק את עצמה בתקופות של שינוי, ועליה להגיע לאיזון חדש, המתחשב בצרכים של כל אחד מבני המשפחה, על מנת שצרכים מוזנחים לא יפרצו החוצה ולא ימצאו להם ביטוי לא בריא.

לאה היקרה, זאת היא הדרך לחזור ולהיות את. לפעמים אל ידי הניה לוברבום, מנהלת "מגן" – מרכז גוף ונפש. טל´ 02-5000497. קו ישיר עם הניה: 02-5378869.

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן​