טורים נשיים
הבגדים הלא צנועים וההתמכרות לתשומת-לב? אחותי, הייתי בבוץ הזה
חייתי בסרט הזה שנים. תמיד חיכיתי להעלות עוד תמונה כדי לקבל עוד לייקים, עוד מחמאות. הייתי עטופה בכ"כ הרבה קליפות, שטבעתי בבוץ של עצמי ולא ראיתי כיצד אני יוצאת משם, כאילו הלכתי עם עיניים קשורות. אך היום בו לבשתי בגד צנוע היה היום בו הוסר הכיסוי מעל עיניי, וסוף סוף חזרתי לראות
- הרבנית מיטל דאודי בוארון
- פורסם כ"א אלול התשפ"א |עודכן
(צילום: shutterstock)הייתי במקום שאת נמצאת בו. אל תחשבי ששכחתי... לעולם לא אשכח. הלילות הארוכים במסיבות שבהן הרגשת כאילו את על גג העולם, אך תמיד התרסקת איכשהו למציאות בסוף הערב. הרגעים שהזזת את הבגדים, כדי שתיראי הכי טוב שיש, אחרת איך יסתכלו עליך? נהנית מתשומת הלב שאת מקבלת ברחוב, בברים, בפייסבוק, בכל מקום... הייתי מכורה לתשומת הלב הזאת. לא יכולתי ולא רציתי להפסיק לעשות הכל כדי לבלוט, כדי להרגיש יפה.
אני יודעת, אחותי. הייתי שם, במקום הזה שאת נמצאת בו. חשבתי שככה אישה מרגישה יפה — כשהיא מושכת תשומת לב. היום אני יודעת שכל הדבר הזה היה לא יותר ממסיכה של כיעור ושקרים. עבדתי על כולם בעיניים, ויותר מזה — עבדתי על עצמי. הראיתי לכולם שאני מלאת ביטחון עצמי (מי שבאמת יש לה ביטחון עצמי, לא זקוקה לחשוף את גופה בשביל תשומת לב), הראיתי שאני הכי שמחה והכי מאושרת, רוקדת ונהנית וצוחקת בבארים עם החבר'ה... רק הכרית שלי, אני ואלוקים יודעים כמה דמעות הזלתי ברגעים של אחרי בילוי, כשהריקנות והבדידות רק הלכו והתגברו. הראיתי לכולם שאישה צריכה לבלוט כדי להיחשב יפה, כדי להיות מושכת, ובעצם, כך הייתי יפה ומושכת בעיניי כל אלה שאינם ראויים לי. ואלה שכן ראויים? לא נראיתי כאחת שהם יכלו לתפוס כראויה. כיצד יכבדו אותי אם לא כיבדתי את עצמי?
מכירה את זה, אחותי, את לא צריכה לספר לי. חייתי בסרט שלך שנים. תמיד חיכיתי להעלות עוד תמונה כדי לקבל עוד לייקים, עוד מחמאות, עוד הודעות כמו: "מה קרה, לא נרדמת?" בשעה 2 בלילה... אכלתי את כל הסרטים האפשריים עם הרחמים העצמיים, כמו "כמה אני מקולקלת, כי לכולן יש מישהו ולי לא", או "מה אכפת להם איך אני מתלבשת? מי שמכיר אותי יודע מי אני ומה אני!" הייתי עטופה בכ"כ הרבה קליפות, שטבעתי בבוץ של עצמי ולא ראיתי כיצד אני יוצאת משם, כאילו הלכתי עם עיניים קשורות.
(צילום: shutterstock)את מאמינה בלב שלם, שאמונה זה מבפנים. שלבוש לא אומר דבר על הבנאדם. שזה שאת מאמינה בלב זה מספיק. כן, גם אני חשבתי ככה. גם אני אמרתי שהשם אוהב אותי כפי שאני, והוא, שבוחן לבבות, יודע כמה אני מאמינה בו. אז מה אם אני לא מתלבשת בצניעות? אז מה אם אני לא שומרת נגיעה? חטאתי בעצמי והחטאתי את כולם. כן, היום אני מבינה את זה. היום אני מבינה שאני הבת של המלך, ושמחובתי להתנהג בהתאם. שעליי לכסות את גופי, כי יש רק אחד בעולם שראוי שאיחשף בפניו והוא הבעל שעתיד בע"ה להיות לי. וכפי שאיני רוצה שנשים אחרות ימשכו את תשומת ליבו של בעלי, כך לא אנסה למשוך את תשומת ליבם של גברים אחרים. שהרי העולם הזה נוהג מידה כנגד מידה, כיצד שתנהגי – ינהגו בך משמיים. אם אהיה צנועה ואשמור את עצמי לבעלי, הבורא בתמורה ידאג לכך שבעלי יראה אך ורק אותי כל ימי חיינו. רק בשביל זה שווה לבחור בצניעות.
ראיתי את האור ביום בו לבשתי בגד צנוע. זה היה היום בו הוסר הכיסוי מעל עיניי, וסוף סוף חזרתי לראות. העולם שלי השתנה ביום בו פתחתי את הדלת להשם ונתתי לו להיכנס ללא חשש. אין יותר רחמים עצמיים, אין יותר צורך בתשומת לב מהאנשים הלא נכונים, אין יותר חיפושים אחר בילויים ריקניים (שרחמנא ליצלן אם נישאר בבית בחמישי בלילה), אין יותר בגדים חשופים, אין עוד צורך למשוך עיניים. גיליתי את האמת, אחותי, והיא הדבר הכי יפה שראיתי מימיי... כי בפעם הראשונה בחיי אני יושבת לבד בבית, בערב, בלי תוכניות, בלי בן זוג, בלי שיקרה משהו ספציפי ובלי לקבל תשומת לב ממישהו, בלי שחיי יהיו מושלמים – ואני הכי שלווה והכי שמחה שהייתי מימיי. אם רק היו לי המילים לתאר לך, אחותי היקרה, מה הצניעות עשתה לי, מבטיחה לך שהיית צנועה מרגע זה ולנצח. אם יכולתי להעביר לך את התחושות שיש בי מאז שחזרתי בתשובה, היית שואלת את עצמך "איך הסכמתי לחיות בחושך כ"כ הרבה זמן?".
אני יודעת, אחותי, חייתי שנים בחושך. עכשיו זה בידיים שלך, האם להדליק את האור