לא תישארו אדישים: המכתב המרגש מהבת הרווקה לאמה

אמאלה,
שעות ארוכות הרהרתי מה לכתוב לך,
איך להוריד למילים רגשות שמלווים אותי קרוב לעשרים שנה. לכנס לא הסכמת להגיע,
"עזבי! את מכירה אותי" אמרת לי, "חצי דקה ואני בוכה".
כזו את, נאוות החן והחסד, הרגישה וכלילת המעלות.
בגיל 18.5  נישאת לאבא, שנה אחר כך כבר זכיתם לחבוק אותי.
ומיום שעמדתי על דעתי רציתי להיות כמוך, לקיים "גיל 18 לחופה".
עם בחור שיקרה בדרכי בפשטות, כמו אצלך ואצל אבא, ונזכה לצעוד יחד כאיש ואישה.

ממש לפני כמה שבועות פגשנו רב צדיק וביקשנו להתברך... ביקשת עלי ועל אבא, ועל אחותי. ושוב עלי.
ואז הוא נשא אליך עיניים ושאל "נו, ומה עליך?".
ובדרכך השקטה השבת, שכשלילדים ולבעל יהיה טוב, אז גם לך יהיה.
וזו תשובה שהיא כל כך את, אמא.

כל היום את מתרוצצת, כאיילה שלוחה עוברת מחסד אחד לאחר.
מכיבוד ההורים המהודר שאת עושה עם סבא וסבתא,
ועד לתרגילים מסובכים בחשבון שאת פותרת עם אחיי הצעירים.
ובין לבין את מספיקה לכבס, לגהץ,
לבשל ולנקות, למלא דלק באוטו,
להדליק נרות לצדיקים ולהשחיל כמה פרקי תהילים, להכניס אורח או שניים,
ולהתקשר אלי לברר מה מזג האוויר בירושלים.
אשת חיל קטנה עם לב גדול-גדול.

ומשך כל הריצות, וכל שעות העירנות הארוכות שלך (כי שינה היא בגדר המלצה בלבד),
את נושאת אל אבא תפילה עלי, ועוד אחת ועוד...
שאני אנשא, שאמצא את שאהבה לבי, שאתישב ואקים כבר בית.
שלושים ומשהו שנה מאז שנולדתי, בתך הבכורה, ומאז – אין לך יום ואין לך ליל.
ופעם סיפרת לי, שחלומות את לא זוכרת, אבל אלו הבודדים שאת כן, אפילו הם נוגעים אלי.
ואני מתבוננת בך מהצד, עומדת כאמא רחל על המשמר ומצפה.
ומה שהחל כתפילה, מרגיש שהפך תחינה מתמשכת,
צערה של אמי מכורתי, משבר את לבי ונוגה לאזניי -  כצער שכינה.

* * *

תביני, אמאלה שלי,
שנים ארוכות שהייתי נקרעת מבפנים, בתהליך רווקות מתמשכת שנדמה היה שאין לו סוף.
הכל ניסיתי - סגולות, הפרשות חלה, שדכנים ואתרי שידוכים, חרשתי את קברי הצדיקים, ויצאתי עם מליון ואחד בחורים.
אבל לא משנה לאן הלכתי ומה עשיתי, הוא לא הגיע.
ותחושת האכזבה התמידית, ורפיון הידיים הרגישו כואבים כמו להכנס בקירות.
היו ימים שעלה בי קבס מהכל, ונמאס, אז בעטתי במוסכמות ולקחתי הפסקה ארוכה מבחורים,
בכיתי אל תוך הכר, וניהלתי עם אבא בשמים שיחות נוקבות.

אבל אחרי שלחימה וכאב לא הועילו דבר,
למדתי רוך ועדינות, עברתי שיעור פנימי בענווה וסבלנות.
התפתחה אצלי ההבנה שאבא יודע הכי טוב, והוא לא יביא בת לידי בזיון וכשלון.
כאבתי את כאבן של חברות אחרות שעוברות איתי את אותה הדרך, ושמחתי בכל לב עבור אלו שזכו להינשא.

בשבוע שעבר הייתי בחתונה של חברה אהובה, ומשך כל החופה בכיתי.
לא ממרמור ולא מקנאה, אלא בכי של אושר מתוך מלמולי "מזמור לתודה".
אחרי שנות מלחמת התשה ארוכה, אחרי ההסתרה שבתוך ההסתרה,
זכיתי לנצח. למצא אלומות של אור בתוך החשכה.

אבל את, אמא,
מתי בתוך כל החושך הזה את עוצרת ומתחממת באור?
אני רואה אותך בכל ארוע משפחתי מתכווצת למשמע שאלות של - "נו, מה עם הגדולה? כבר נשואה?",
ובכל שיחה איתך זה שובר לי את הלב, לחוש אותך כך, מהלכת בין ערפילי אי הוודאות.
תצא או לא תצא? תצליח או לא יצליח? (תסדר את השיער כמו שאת אוהבת - או לא תסדר?).
כמה קשה לעמוד מנגד, כמו אמא מרים, להיות תמיד ניצבת מרחוק,
מבלי היכולת לעשות דבר - מלבד לייעץ, להתפלל ולעקוב.

* * *

אמאלה,
אחרי כל פגישה, אני רואה את ההחמצה בפניך, שומעת את הרגשות מתערבלים בקרבך.
"מה, גם הוא לא?", את שואלת ומוסיפה. "אין בחור מושלם, ילדה".
ואני לא רוצה מושלם, שהרי כולנו רק בני אדם.
אבל אני רוצה את הזוגיות שלך ושל אבא, הכבוד ההדדי, בית אהבה ותורה.

רבי נחמן מברסלב אמר שהקב"ה אוהב שאנחנו משכנעים אותו במילים, כאילו "מנצחים" אותו, כביכול.
בימים שאני הכי שבורה וכואבת, התפילה עם הקלף המנצח שלי היא את.
טאטי, אם לא למעני עשה למען כבוד בית אבא, ואם לא למענך, עשה למען אמא.
עשה ש"ששון ושמחה ישיגו" כבר, כי אין בה עוד כוח ליגון ואנחה.
עשה אבא, עשה למען "אם הבנים שמחה".