החייל שניצל בנס מהפצמ"ר ב’צוק איתן’: "סבא בא לסבתא בחלום יום לפני, ובירך אותי"

היה זה בוקר 'רגיל' למדי של כניסות ויציאות תכופות מעזה. הימים ימי 'צוק איתן', והפלוגה של שמעון לוגסי, חייל משוחרר מנתניה ששירת אז כקלע במסייעת של גדוד שריון – צעדה רגלית לכיוון שטח ישראל, בחזרה מפעולה.

100 מטר מגדר ההפרדה, עצר הכוח בגיא קטן ששימש נקודת הציון לאיסוף. "היינו כארבעים חבר'ה, וחיכינו לנגמ"שים שיאספו אותנו", משחזר לוגסי בן ה-22. "המפקדים פרקו את הנשקים שלנו, ואנחנו ישבנו ונחנו, מנסים להתאושש מכל מה שעבר עלינו".

דקות ספורות לפני שהנגמש"ים הגיעו, ראה לוגסי את חברו כשהוא עובר מולו ללא וסט. "על השחפ"צים, שמנו וסט מיוחד שהיה איסור מוחלט להוריד אותו ללא אישור מהמפקד. כשראיתי את החבר שלי ללא הווסט, מיד שאלתי אותו אם המפקד נתן לו אישור והוא אמר שכן".

לוגסי שמח, והוריד את הווסט אף הוא. בינתיים חנו הנגמ"שים במקום, והחבר'ה התכוננו לעלות עליהם. "אסור היה לנו להוריד את הווסט סתם ככה. לווסט היו מחוברים קליפסים שהיה צורך לסגור, כדי שלא יישברו. אז מיד אחרי שהורדתי אותו, הנחתי אותו על הכבש של הנגמ"ש והתכופפתי כדי לסגור את כל הקליפסים שלו מלמטה".

ובדיוק באותן שניות – נשמע פיצוץ מחריש אוזניים, ולאחריו עוד שני פיצוצים כאלה. "בשנייה הראשונה, בכלל לא עיכלתי מה קרה. זה קרה בדיוק בשנייה שהתכופפתי, עוד לפני שהספקתי לסגור את הקליפס הראשון", משחזר לוגסי את רגעי האימה ההם. "שכבתי על הארץ למשך דקות ארוכות, בקושי רואה משהו. בקושי נושם. ואז שמעתי את הצעקות...".

שמעון לוגסי כיום

קול הפיצוצים העז התברר כפצמ"רים שנפלו בזה אחר זה – האחד פגע בשער, השני בטנקים והשלישי, למרבה הצער, באמצע המקום שבו התרכז הכוח. חמישה מחבריו של לוגסי נהרגו במקום, ועשרות מהם אושפזו בבתי החולים עם פציעות בדרגות שונות. אחדים מהם איבדו איברים שלמים מגופם, ולוגסי יצא בריא ושלם מהתקרית.

הסבא שנפטר בא בחלום ואמר: "שמעון 'אבני' תתכופף. אני רוצה לברך אותך"

אז הבין את הנס הגדול שאירע עמו. "הפצמ"ר התפוצץ חמישה מטרים ממני, נפל על דופן הנגמ"ש וגילף אותה. אנשים שעמדו לידי וסביבי, או שמתו או שנפצעו קשה. בשניות שאחרי ההתאוששות, לא חשבתי על כלום מלבד לעשות את מה שלימדו אותי: ברחתי לנקודת מחסה, דרכתי נשק וחיפשתי אויב. רק כשהבנתי שהשטח 'נקי', התחלתי לטפל בפצועים ולפנות הרוגים לנקודות הפינוי".

וכעת, נחזור קצת אחורה. סבו ז"ל – על שמו הוא קרוי – היה אדם דתי מאוד, ולוגסי אמנם מגיע ממשפחה מסורתית ועד לצבא התחנך במסגרות דתיות, אך ירד מן הדרך בכיתה י"ב. ההתחזקות הרוחנית שלו שבה וקרמה עור וגידים, במהלך השירות. "הניתוק מהבית ומהמשפחה, והמראות המזעזעים שראיתי בעזה, עשו את שלהם", הוא מסביר. "אבל התקרית ההיא ב'צוק איתן', הייתה הקש ששבר את גב הגמל. אחריה כבר לא הייתי אותו שמעון".

וזה עוד לא הכל.

"כמה ימים אחרים התקרית, שחררו אותנו הביתה כדי שנירגע מכל מה שקרה. עד לאותו יום, לא סיפרתי להורים שלי מה קרה אבל כשנכנסתי הביתה, ראיתי שאבא שלי מתרגש בצורה יוצאת דופן. שאלתי אותו: 'מה קרה אבא?', ואז הוא מספר לי שסבתא שלי שתחיה, חלמה על סבי שנפטר ז"ל, שעל שמו אני קרוי. ובחלומה, היא ראתה אותו אומר לי: 'שמעון, אבני, תתכופף. אני רוצה לברך אותך'".

איך הגבת?

"התרגשתי מאוד, ורק אז הבנתי איזו השגחה כפולה הייתה עליי. אז סיפרתי להורים מה בדיוק קרה, והיו הרבה בכיות והתרגשויות".

ניסים כאלו קורים מדי יום, אבל לא כל אחד משכיל להבין את המסר שעומד מאחוריהם, ולשוב בתשובה. לוגסי, לעומת רבים אחרים ולמרות גילו הצעיר - הבין את הרמז, ולא בזבז רגע אחד מאז. "האמונה שלי בבורא עולם גדלה אלפי מונים אחרי המקרה", הוא אומר כיום. "יום אחרי השחרור, כבר היה לי ברור מה הכיוון שלי, ולאן פניי מועדות - ונכנסתי ללמוד בישיבה בירושלים. אני מרגיש שקיבלתי את החיים שלי במתנה, ומבין את הערך של כל רגע ורגע בחיים. וחיים שהם בלי הקב"ה ובלי ההשגחה שלו עליך, תאמינו לי, הם לא באמת חיים".