פרשת מקץ
כשהרב מרדכי אליהו החליט לא לטעום מפירות שלא גדלו בארץ ישראל
הרב, שהיה כל ימיו חרד לכבודה של ארץ ישראל, החליט בלבו: "אם משתמשים בזיתים אלו כדי להמעיט בכבודה של ארץ ישראל, לא אטעם מהם!". דבר תורה לפרשת מקץ
- הרב עובדיה חן
- פורסם כ"ח כסלו התשע"ז
הרב מרדכי אליהו זצ''ל (צילום: פלאש 90)
את מעלת פירות ארץ ישראל, לומד הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל (הובאו דבריו בספר "אביהם של ישראל") מיעקב אבינו. התורה מספרת שכאשר יעקב שולח את בניו למושל מצרים בפעם השניה אחרי שאסר את שמעון, הוא מצוה אותם: "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים". בל נשכח כי באותה תקופה שרר רעב בארץ ישראל, ואף על פי כן מוציא יעקב מפירות הארץ, ושולח מהם מנחה למושל המדינה העשירה והגדולה. הוא יודע שלמעט הפירות הללו תהיה השפעה חיובית על השליט.
וזה מה שאכן קרה. כאשר קיבל יוסף את פירותיה המתוקים של ארץ ישראל, ריחה של ארץ ישראל בא לאפו, הוא הרגיש את הטעם של בית אבא, ולא יכול היה להתאפק. נטל מהם ואכל בחדרו הפנימי. ומכח זה התקדמה שעת התגלותו לאחיו.
* * *
בשל חשיבותם של פירות ארץ ישראל, היה הגר"מ אליהו זצ"ל מורה להעדיף לקנות פירות ארץ ישראל על פירות חו"ל. שכן פירות אלו חביבים במיוחד, שנעשו בהם המצוות התלויות בארץ, ומעורבת בהם קדושת הארץ. והיה אומר: "איך יאכל אדם פירות שבעת המינים מאמריקה, מטורקיה, או מסין, ואחר כך יברך ויאמר: "ברוך אתה ה' וכו' על ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה"? וכן פסק שאם יש לפני אדם שני סוגי פירות, אחד של ארץ ישראל ואחד של חו"ל, יקדים לברך על פירות של ארץ ישראל, שיש בהם כאמור מעלה יתירה.
לראיה, הביא דברי הב"ח (או"ח סי' ר"ח) שכתב "הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה'. כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".
* * *
לגאון הראש"ל רבי מרדכי אליהו עצמו, אירע סיפור מעניין באחד מביקוריו בחו"ל. באחד מהאירועים בהם השתתף, הוגשו בסעודה מעדנים לרוב, והכל היו שמחים וטובי לב שכבוד הראשון לציון יושב בראשם.
זחה דעתו של אחד המשתתפים, ופנה אל הרב בהצביעו על צנצנת זיתים גדולים ועסיסיים: "יטעם נא כבוד הרב מן הזיתים הללו, ויווכח כי הפירות בחו"ל עולים בטעמם על פירות ארץ ישראל...".
הרב, שהיה כל ימיו חרד לכבודה של ארץ ישראל, החליט בלבו: "אם משתמשים בזיתים אלו כדי להמעיט בכבודה של ארץ ישראל, לא אטעם מהם!".
הכל טעמו מן הזיתים הגדולים, והללו את טעמם. לפתע ביקש הרב "הביאו נא לי את צנצנת הזיתים". משהובאה הצנצנת, התבונן הרב בתווית המודבקת עליה, ולפליאת כולם שינה את טעמו: "אם זיתים אלו כה טעימים, אטעם גם אני".
הבעת ניצחון ניכרה על פניו של האדם אשר דיבר בשבחם של הזיתים ה'חוצניקים': "הנה גם הרב אוכל מהזיתים של חו"ל ומודה בטעמם הטוב".
לאחר שטעם הרב מן הזיתים, הנהן בראשו בהסכמה: "הזיתים אכן משובחים בטעמם! לא יתכן שזיתים כאלה גדלים בחו"ל. הם בודאי הגיעו מארץ ישראל!".
האיש נדרך ונטל את הצנצנת כדי להוכיח לרב את טעותו, אך מה נדהם לראות שבאותיות הקטנות היה רשום כי הזיתים יובאו מקיבוץ יבנה אשר בארץ ישראל!
"אם אתה כל כך אוהב זיתים טעימים" אמר לו הרב בחיוך "בוא לארץ ישראל. היא מגדלת בשבילך ולמענך את כל הפירות הטובים. בוא, הארץ מחכה לך!". (ע"פ "אביהם של ישראל").