בשביל מה הקב"ה עשה אותי רווקה?!

חצות. הידיים מרפרפות על המקלדת, כותבת את הטור שלי. אין כמו הדממה של הלילה שמחבקת את המילים ויוצרת בהם, אור, עומק ואווירה. הנושא – כמעט כמו תמיד – שידוכים, וכל מה שמלפנים ומאחור. בתור רווקה שמתמודדת עם עוד עשרות ואולי אלפי רווקים ורווקות בניסיון דומה, הלימוד לעומק של האמונה ומשמעות חיינו וקיומנו על פני האדמה הגביה את קומתי, ונתן לי פרספקטיבה אחרת להתמודדות הלא פשוטה הזו.

אחד מהכלים שעומדים לרשותי הוא המקלדת. שנים אני כותבת. המילים היו ידידותיי הטובות ותמיד חיכו לי בשקט. גם כשהכל סגר עלי, הן תמיד היו המנהרה הסודית אל הלב שלי. יצירות ושירים שלי התפרסמו בהרבה במות, אבל חיבה יתרה ועמוקה יש לי למאמרים שעוסקים בשידוכים. כמה מחשבה, לימוד ותפילה מלווים כל אחד. ואיזו תחושה טובה עוטפת את הלב שלי כשאני יודעת שמישהי או מישהו אי שם, מישהי או מישהו שקרוב לוודאי שלא אפגוש או אכיר לעולם, מתחזק מהמילים ששלחתי בהמון סייעתא דשמייא לאוויר העולם, מכניס קצת יותר אוויר לראות, מרגיש קצת  יותר טוב, אפילו לכמה שניות. עוברת על התגובות עם דמעות בעיניים, ומתפללת על עם ישראל המתוק הזה, מבקשת זיווגים הגונים בשביל הבחורים והבחורות הכל כך איכותיים ומיוחדים הללו, שעוד ממתינים.

חצות. אין כמו הדממה של הלילה שנותנת דרור למחשבותיי.

ומי יודע אם לעת כזאת הגעת לרווקות? אני חושבת לעצמי. הרי אם היית מתחתנת בגיל שמונה עשרה, יולדת בגיל תשע עשרה ונהיית סבתא בגיל שלושים, התובנות האלה לא היו מגיעות לעולם.     'אז היו כותבות את זה עשר אחרות' אני עונה לעצמי.  'לא אלמן ישראל'.

'אבל הקב"ה רצה דווקא את המילים שלך', אני שומעת את הנשמה שלי מדברת. 'את התובנות שרק את יכולת לבנות ברגעים הכי נמוכים שלך, את החוסן הפנימי שרק את יכולת לייצר בזמנים שהרמת עיניים למעלה והשמיים הסתירו לך את אלוקים. רגעים שאפילו דמעה לא יצאה לך'.   

השעון מתקתק אל עומק הלילה, השמיכה השחורה זרועת הכוכבים שניבטת אלי מהחלון, עושה לי סדר במחשבות.

אז מה זה אומר? שואלת את הנשמה שלי, שמביטה בי, מחייכת.

שצריך להכין שיעורי בית – ובמהירות. בחיי האזרחיים אני עובדת כמורה, לא פלא שאני חושבת במונחים בית ספריים.

אין אבא שלא רוצה את הטוב ביותר בשביל הילדה שלו. אין אבא שלא מצטער כשהילדה שלו עצובה.

את ואני, וכל מי שמחכה, חייב להאמין שאלוקים רוצה יותר מאתנו שנתחתן, שנרגיש טוב, שנהיה מאושרים. אף אחד לא יכול לרחם עלנו יותר ממנו. הקב"ה הוא אב הרחמים.

אבל באנו לפה עם משימה, משימה שאנחנו חייבים למלא בשביל הייעוד שלנו, שיעורי בית, אם תרצו.

וייתכן שברגע שנפנים, נבין וניישם, הניסיון הזה יהיה מיותר, וקול ששון וקול שמחה.

ייתכן שרק הניסיון הזה, התובנות שנקנה בדרך, והשינוי האישי שנעשה עם עצמנו, הם אלה שיביאו אותנו מוכנים ושלמים אל הנישואים.

ואיך נדע במה צריך להתמקד? מה הקב"ה מבקש שנשנה בשביל לסלול לנו את הדרך לחופה?

שיעורי הבית שהכי קשים לנו! זוכרים כשהיינו ילדים, איך היינו מכינים בכיף את השיעורים בחיבור ובזמרה, ואת חשבון משאירים לסוף? התרגילים המסובכים האלה לא נפתרו מעצמם, הם חיכו לנו בסבלנות במחברת. והמורה, הייתה לה סבלנות, וכשכולם יצאו לשחק בהפסקה אנחנו נשארנו בכיתה לבד, להשלים את חובתנו הלימודית.

אנחנו לא אוהבים להישאר לבד, נכון? רוצים לצאת ביחד עם כולם. אז בואו נכין שיעורי בית, כל אחד בנקודה שהכי קשה לו.

קשה לך עם כיבוד אב ואם? מוצאת את עצמך מתנגחת איתם ללא הפסקה? אולי שם טמון המפתח שלך אל האושר?

קשה לך לפרגן לחברים, מוצא את עצמך מעיר לאחים שלך ללא הרף? אולי כאן נמצאת הדרך שלך אל החופה.

כשאנחנו נשבור את הטבע שלנו, הקב"ה יקרע ימים, ויישר הרים בשבילנו.

כי הוא רוצה, אוי כמה שהוא רוצה לחתן את כל הבנים והבנות האהובים שלו.

בקרוב, בקרוב, בקרוב.