איך מתמודדים עם הזלזול באמונה, שנושב מצד חילונים אינטלקטואליים?

שאלה:בכל מפגש שלי עם חילונים אינטלקטואליים אני מרגיש שנושבת כלפי מכיוונם תחושת זלזול מתנשאת. בתחילה חשבתי שהדבר נובע מכך שאני משתייך לציבור שלחלק גדול ממנו אין תעודת בגרות, אבל אחר כך קלטתי שהבוז שהם רוחשים מופנה לעצם האמונה.

לדעתם, רק המדע, המבוסס על הוכחות מוצקות, וניתן להרגשה בחושים או בהגיון שכלי, רק הוא בר תוקף, ואילו האמונה נתפסת אצלם כמשהו פרימיטיבי, תמים ונאיבי. בעיניהם אדם מאמין הוא "פתי מאמין", העוצם עיניים בכח מלראות את התקדמות העולם, ודבק במסורת מיושנת.

הם טוענים שהעולם התקדם במאות השנים האחרונות בצעדי ענק רק משום שאנשים חדלו להאמין בכל הדברים שמילאו את מוחם בימי הביניים, והרשו לעצמם למתוח ביקורת ולחשוב בחפשיות. משום כך, לדעתם מי שמאמין לאבות אבותיו על מסורת שאי אפשר להוכיחה בכלים מדעיים - משתייך לאותה תקופה.

בעקבות כך הגעתי למצב של בלבול. אני לא יכול לבטל את המדע ולהתייחס אליו בזלזול, כי עובדה שהמדע המודרני המדויק הוא דבר נכון שמקדם את העולם. רק מכוחו הטכנולוגיה שוברת שיאים דמיוניים כפי שלא היה מאז קום האנושות.

קשה לי לענות לעצמי תשובה מסודרת, אולי תוכל לעזור.

* * *

ניתן להבין את הבסיס של הבלבול שאוחז את השואל. כאשר אדם שלא למד מתמטיקה עד גיל שלושים פוגש פרופסור בעל שם היודע להפציץ שמונה מילים לועזיות בתוך עשר שניות – לפני הכל הוא מתבלבל, מאבד את כל בטחונו העצמי, ומרגיש עצמו כננס לפני ענק. ההרגשה הבסיסית שלו שממנה הוא יוצא לדיון היא, שבכל מקרה הפרופסור הזה כנראה צודק. ואם זאת הגישה, הדיון מסתיים לפני שהוא מתחיל...

אבל התשובה על רגל אחת היא: מקור הבלבול הזה הינו ברגש בלבד ולא בשכל קר. אם נבדוק בצורה מסודרת מה אומר המדע ומה אומרת התורה – לא תהיה לנו תשובה על השאלה, כי השאלה לא תהיה קיימת.

בבסיסה של השאלה מונחות שתי הנחות יסוד: א. המדע הוא דבר מדויק שאינו מתבסס על הנחות כרס, אלא על עובדות מוכחות. ב. האמונה במסורת התורה מתבססת על אמון עיוור. מכח שתי הנחות אלה מבצבצת הבעיה: אם המדען החכם כופר בתורה, קשה לי להתווכח איתו...

נדון אפוא בהנחות היסוד, ולאחר מכן נעבור למסקנה. נדון קודם בהנחה הראשונה שהמדע הוא דבר מדויק.

"מדע" הוא שם כולל לכל החכמות שהאנושות הגיעה אליהן במהלך שנות קיומה עלי אדמות. ניתן לחלק את החכמות הללו לשני סוגים: תחום מדעי הרוח, ותחום המדע המדויק. פסיכולוגיה, סוציולוגיה, ספרות וכדומה – שייכים למדעי הרוח ומבוססים לגמרי על תיאוריות שאין להן שום קשר למושג "הוכחה". כל תיאוריה כזו שלטת במדע עד שהיא מופרכת מכוח המציאות.

בעולם הפסיכולוגיה למשל, עד לפני כמה עשרות שנים רווחה התיאוריה שנבעה מתורתו של פרויד, שהפתרון לכל הבעיות הוא מתירנות מוחלטת, כי ההגבלות והסייגים מעיקים על הנפש. כיום רווחת השיטה שהמתירנות היא הרסנית, ואדרבה התיקון הוא להשיג שליטה עצמית על המעשים ואפילו לנווט את המחשבות. התיאוריה הקודמת התבססה על תפיסת עולם כפרנית שאין מנהיג לבירה והאדם הוא הבעלים היחיד על עצמו. היא היתה תיאוריה בלבד, שרק כאשר התברר היקף נזקיה היתה הוכחה שהיא מוטעית.

גם התחום הלכאורה מדויק, כמו המתמטיקה ומדעי הטבע, בנוי בהרבה על הנחות יסוד, אקסיומות, שהמכריח היחיד שלהם הוא ההגיון האנושי, שהרבה פעמים הוא מוגבל.

ניקח לדוגמה את המדע המדויק ביותר, שחלקים נכבדים ממנו מהווים גם בסיס למדעים אחרים, הלא הוא המתמטיקה. לכאורה, זהו מבנה מוצק וחסין. כל טענה נבדקת ומוכחת בכלים הגיוניים ובניתוח שכלי קר, ורק לאחר שנשללת האפשרות לערער על הקביעה, היא מתקבלת. מעכשיו היא תשמש בסיס להוכחת השערות חדשות או שלילתן, לפי הענין. ובכל זאת, בבסיסה הראשוני ביותר של המתמטיקה, מונחות האקסיומות, אותן הנחות יסוד שאינן ניתנות להוכחה. אמנם הן מועטות מאד, אבל מכלל אמונה לא יצאנו. והמציאות היא שגם הנחות אלה משתנות מפעם לפעם.

במדעי הטבע השונים (שאת פירותיהם קוצרת הטכנולוגיה), חלקן של ההשערות גדול הרבה יותר. מדעים אלו חוקרים את העולם. הם רואים תופעות ומנסים למצוא להן הסבר, שיתן כלים להבין תופעות נוספות, לחזות מראש מה יקרה בתנאים מסוימים וכן הלאה. כשמדען רואה מצבור של תופעות הוא מנסה, על סמך נסיונו וידיעותיו לקבוע איזשהו כלל. לאחר מכן, הוא ינסה לאשר את הכלל שקבע או לשלול אותו, וזאת בכלים מעבדתיים, כלים הגיוניים של הסקת מסקנות ועוד.

למשל, הכלל של כוח המשיכה, שנקבע בערך לפי חמש מאות שנה, נוצר כאשר ניוטון הוגיע את מוחו בשאלה למה התפוח נופל מן העץ אל האדמה, ולא עף כלפי מעלה. הוא קבע הגדרה מסוימת, ולאחר מכן אימת אותה לפי המידע שהיה בזמנו. מאז ועד עתה, כלל זה כבר קבל פנים חדשות, כשהתברר שאינו מכסה את כל האפשרויות הקיימות בטבע, והוא יכול להוות דוגמה לתהליך העובר על המדע כל העת: שוללים את החוקים שנוסחו בעבר, ובונים תיאוריות חדשות על סמך הידיעות הקיימות בהווה.

דוגמה נוספת לתהליך שעבר ועובר על המדע היא בנושא בריאת העולם. כשהמדע המודרני התחיל לתפוס תאוצה, המדענים אכן היו בטוחים שאין בעולם אלא מה שעיניהם רואות, הגישה החומרנית–המטריאליסטית כבשה לה מקום של כבוד, ובנושא בריאת העולם פיתחה איזושהי תיאוריה שהיתה נראית הגיונית למדענים הכופרים דאז (אבולוציה). כיום התיאוריה הזו מיושנת, ומי שאוחז בה גורם לגיחוך בקרב הקהיליה המדעית.

כפי שהוכיחה המציאות, כאשר המדע התייחס לתיאוריות אלו ואחרות כאל עובדות, הוא שקט על שמריו. פריצת הדרך התחילה כשאנשים העזו להתנגד להנחות מוקדמות, להתעלם מהנתפס בחושים, ולהעלות תיאוריות אחרות, מוזרות ככל שתהיינה. איינשטיין הוא דוגמה למדען שהרשה לעצמו לערער על הנחות יסוד בסיסיות (כמו למשל שזמן הוא לא דבר אבסולוטי אלא יחסי), ובעקבות כך אכן השתנו הרבה דברים בכל העולם המדעי.

אם כן, המדע אמנם משתמש רבות בכלים הגיוניים ושכליים, מעבדות ומחקרים, אבל התיאוריות, שלעולם אינן מוכחות סופית, מהוות חלק נכבד מתורת המדע.

נעבור לדון בהנחה השניה, שהאמונה במסורת בנויה על אמון עיוור.

קשה להאמין, אבל הראשונים כמו הכוזרי ועוד עסקו בשאלה הזאת, ולא כתבו כלל שבסיס האמונה הוא להאמין לאבא בעצימת עיניים. אם זה היה בסיס האמונה היינו בבעיה, שהרי גם הנצרות והאיסלם, להבדיל, מטיפים "להאמין לאבא" על דברים אחרים לגמרי. ואין ספק שכאשר יבוא לשמים מחבל ש"האמין לאבא", והרג עשרים יהודים בפיגוע התאבדות, הוא לא יזכה לגן עדן על מסירות נפש למען האמונה, אלא ירד למעמקי השאול. מדוע? כי הוא יתבע על כך שלא הפעיל את חוש הביקורת על אמונת ה"ג'יהאד".

התורה לא מצוה לעצום עיניים, אלא להיפך: לפקוח אותן לרווחה ופשוט קצת לחשוב.

קיומו של מעמד הר סיני הינו מוכרח על פי ההגיון.

עם ישראל קיים בכל ספרי ההיסטוריה, ושומר בקנאות על ספר התורה כבר אלפי שנים. זו עובדה היסטורית שאף אחד אינו מפקפק בה. כותב התורה פונה לקבוצה של שני מליון איש (במשוער), ואומר להם לאורך כל הספר: אתם עצמכם יצאתם ממצרים, חויתם את עשרת המכות וראיתם את מעמד הר סיני, וזה מחייב אתכם לחיות כפי מה שציויתי אתכם בשם ה'. משפט זה הוא המסר המרכזי של התורה.

מי יקבל דבר כזה אם הוא לא היה במציאות? נסה לפנות לעם הכי לא מתורבת בעולם ולמכור להם כזה סיפור - אתם עצמכם חוויתם דיכוי במחנה ריכוז, ואני הצלתי אתכם ונתתי לכם עצמאות, ומעתה תעשו כל מה שאני אומר... אם הם שפויים – מקומך יהיה במוסד סגור. גם אם תאמר להם שזה לא קרה לכם אלא לאבותיכם לפני כמה מאות שנים וכולכם שכחתם, ומעתה תעשו את כל מה שכתוב בספר הזה – התגובה תהיה כנ"ל. אין עם אחד בעולם שאפשר לספר לו סיפור שכזה על עברו ולקוות שהוא יקבל זאת. יש לו היסטוריה, יש לו ידע כלשהוא על עברו. גם אם מדובר בעם לא מתורבת, על כל פנים בוודאי יש לו ידע שהוא לא היה עם של עבדים במצרים.

וגם אם נניח הנחה הזויה שהעם המדובר יהיה ירוד במידה כזו שיקבל את הדברים, שלפני כמה מאות שנים הם היו אומה של עבדים, והם יצאו ממצרים בניסי ניסים, וקיבלו תורה, ושכחו אותה לגמרי, ועתה הם נזכרו בה – הרי תמיד המסורת תעבור מדור לדור בנוסח כזה: "בא מישהו וסיפר לנו שלפני כמה מאות שנים היו אבותינו עבדים במצרים, וקיבלנו תורה ושכחנו אותה והוא מחזיר אותה לנו, והאמנו לו, ומאז ועד עתה אנחנו עושים מה שהוא אמר". אינך יכול לפנות לאנשים ולספר להם על אירועים משמעותיים שהתרחשו להם עצמם אם האירועים הללו לא היו. המקסימום שאתה יכול לעשות (שגם זה בלתי אפשרי) הוא לספר על כך שהאירועים הללו התרחשו פעם וכולכם שכחתם, ואם זה הסיפור שאיכשהו יתקבל – זה מה שיעבור הלאה.

והרי המסורת היהודית היא שאבותינו סיפרו לנו ואבותיהם סיפרו להם וכך זה עבר עד מעמד הר סיני. זו מסורת רצופה ללא אפשרות של חדירה. על זה כתב הכוזרי (מאמר א אות כ"ה) את ההגדרה החדה: "התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת (=הרציפה) שהיא כמראה העין".

כמובן, תמיד ניתן להטיל ספקות אינסופיים. אולי בא מושל דיקטטור לעם לא מתורבת וחייב אותם לספר לבניהם על אירועים שלא קרו להם כאילו הם קרו במציאות, וכל מי ששאל "אבא, אבל איך עבדת במצרים בלי שנשבר לך הגב" נהרג על המקום, ואחרי כמה מאות שנות דיקטטורה כולם האמינו בזה (ולהיכן נעלמה דמותו של אותו דיקטטור במהלך ההיסטוריה? אה, שכחנו להוסיף, הוא גם ציוה שלא יספרו עליו...). בוודאי. הכל יכול להיות. כמו כן גם ניתן להניח שאין אדם שקוראים לו "אובמה", שהרי מעולם לא ראינו אותו, ובהחלט יכול להיות שכל מה שאנחנו קוראים בעיתון הוא בסך הכל קנוניה משותפת של כל סוכנויות הידיעות להמציא דמות כזו. אבל כמו שנשלח אדם שיחשוב כך לבית משוגעים, כך נעשה לפרופסור עם תואר שלישי שאומר הבלים כאלו ביחס למסורת שלנו.

הבאנו את הדברים בתמציתיות, כפי שהם מובאים בראשונים. מי שרוצה לבסס את האמונה – עומדים לרשותו הרבה חיבורים כי זו סוגיה באמת ארוכה ורחבה (יעויין נא בחיבוריו המצויינים של הרה"ג יהושע עינבל שליט"א - "תורה משמים", "תורה שבעל פה", ועוד).

הסקנו אפוא שני דברים: א. המדע בנוי על הנחות יסוד מוקדמות הנשענות על תפיסת העולם של המדענים. ב. המסורת בנויה על הגיון צרוף שאי אפשר לערער עליו.

מכאן נבוא לדון במסקנה: מה עלי לחשוב כאשר המדען הנכבד עומד מולי על הקתדרה ומשחיל בין השיטין זלזול באמונה? כיצד אתמודד אני הקטן שבקושי קלטתי מתמטיקה עם הוד כבודו? הרי הוא מדען ואני בסך הכל איש פשוט!

אם המדען כופר, אין זה אומר שהמדע הוכיח לו את הכפירה, אלא זה אומר שבבסיס התפיסה שלו על העולם מונחת כפירה. התהליך של תיאוריות והוכחתן או שלילתן אינו תהליך סטרילי שאינו מושפע מגורמים חיצוניים, אלא למעשה התהליך מושפע מהלך רוחו הבסיסי של המדען. כאשר לאדם יש מבט מסוים על העולם ויש לדעתו דברים ש"לא יכולים להיות", הוא בהכרח רואה את העולם בצורה שתהיה חייבת להסתדר עם תפיסת עולמו.

דוגמה מפורסמת היא של הקוסמונאוט הרוסי הראשון ששייט בחלל. כשנשאל להרגשתו על מה שראו עיניו ענה: "חפשתי בשמים ולא ראיתי את האלוקים!" התשובה מתאימה לנקודת המוצא שלו: "אין אלוקים". לעומתו האסטרונאוט האמריקאי הראשון שנחת על הירח, שלא חונך לכפירה, בחר לקרוא את פסוקי הבריאה מחומש בראשית. ממילא מי שניגש למחקריו מתוך תפיסה בסיסית שאין בורא לעולם, אינו זוכה לראות את הבורא בתוך פלאי הבריאה, ולעומת זה, יש רבים המגיעים לאמונה דוקא מתוך המדע, כשהם זוכים להכיר בכך שלא תיתכן בריאה כל כך מופלאה בלי בורא. (רק שאותם, לצערנו, השואל לא פגש. הם לא מסתובבים בחוצות בדרך כלל, הם נמצאים באמת במעבדות...)

הכפירה של המדען, אינה נובעת מהיותו מדען, אלא מהדרך הבסיסית שלפיה חונך. אם הוא אדם ישר דרך ומוכן לבדוק דברים בכנות, ניתן להציע לו את ההוכחות שלעיל. אם הוא כופר מקצועי (והכפירה הרי מסייעת לו להשאר חופשי ומשוחרר מכבלי המוסר), הוא ינפנף במקצועו כדי להמשיך את דרכו, דרך הזלזול בתורה. 

ובאשר לנו עצמנו, חובה על כל אחד, להעמיק בלבו את האמונה. לא להאמין במעמד הר סיני באותה רמה של אמון שהוא נותן במעשיות שונות ומשונות ששמע בילדותו, אלא ללמוד את הדברים משורשם. במיוחד מי שמתבלבל מדבריהם של חוקרים פוקרים, חייב ללמוד את כל הנושא ביסודיות, ולרכוש אמונה במבט בוגר ויציב.